יבמות דף עא - ערל כטמא

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בתחילת הפרק קבעה, שערל אינו אוכל תרומה. בברייתא בגמרא הוצעו לכך שני הסברים: ר' אלעזר לומד זאת מהשוואה בין תרומה ופסח, ואילו ר' עקיבא מחדש ש"ערל כטמא":

"אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע () - לרבות את הערל".

ר' עקיבא משלב את הערל בפסוק העוסק בטמאים שאינם אוכלים תרומה. הרשב"א בסוגייתינו מדגיש, שלדעת ר' עקיבא מדובר על דין דאורייתא גמור, שלפיו הערל כטמא (את הביטוי "ערל כטמא" תזכיר הגמרא להלן בדף ע"ב).

ממורנו הרב ליכנטשטיין שליט"א למדנו, שכל אימת שלפנינו "כ" הדימיון, עלינו לחקור ולתהות על טיב הדימיון וההשוואה. ובכן אף כאן עלינו לשאול: האמנם דינו של ערל כדין כל טמא אחר?

נראה, ששאלה זו הטרידה את התוספות בסוגייתינו (ע ע"א, ד"ה איש). התוספות שאלו: אם אמנם ערל כטמא לדעת ר' עקיבא, מדוע פסלתו תורה מקורבן פסח, הרי טמא אסור באכילת הקורבן?! התוספות מיישבים בדוחק, אך שאלתם מבהירה שראו את הערל כטמא, ולשיטתם אכן מדובר על טמא גמור.

ועדיין יש לשאול, אם אמנם ערל הוא כטמא: על איזו טומאה מדובר? בפסוק שמצטט ר' עקיבא נזכרים טמאים רבים: מצורע, זב, מי שיצאה ממנו שכבת זרע וטמא מת. וכאן, כאמור, יש לשאול: לאיזו מן הטומאות הללו מציעה הגמרא להשוות את הערל? אפשר, שדרך מסויימת בפיתרון שאלה זו מצויה להלן בסוגיה:

"אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה: ערל מקבל הזאה, שכן מצינו באבותינו, שקבלו הזאה כשהן ערלים".

הזאה נחוצה, כידוע, כדי להיטהר מטומאת מת. לר' יוחנן היתה הוה-אמינא שלפיה ערל אינו מסוגל להיטהר מטומאה זו, ועל כן יש צורך לחדש שערל מקבל הזאה. מדוע נחדש הוה-אמינא כזאת? התוספות הוטרדו מכך:

"תימה לר"י מה ראיה צריך, למה לא יקבל הזאה?! אפילו לרבי עקיבא דמרבה לערל כי טמא - דהא טמא מקבל הזאה".

התוספות טוענים, שערל לא גרע מטמא, ועל כן אין סיבה שלא יקבל הזאה. ביישוב תמיהת התוספות נראה לומר שערל איננו כאדם שנטמא מת, אלא כ"טובל ושרץ בידו". הערלה עצמה נתפסת כגורם המייצר טומאה - וכנראה טומאת מת - וממילא מונעת ממנו להיטהר. ואמנם, כך יישבו בתוספות ישנים כאן:

"סלקא דעתך אמינא דכיון דגם לאחר הזאה הוי ערל - הוי לעולם כי טמא קודם הזאה".

התוספות ישנים מסבירים, שאין טעם להזות על מי שלא נפרד מערלותו.

במשנה בפסחים (פרק ח' משנה ח') למדנו, שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמנם, המשנה שם מדברת דווקא על גר (כפי שהדגיש רש"י בסוגייתינו), ואף על פי כן היא מעניקה את הרושם שאכן ישנו קשר עמוק בין הערלה ובין הטומאה, ובאופן ספציפי יותר - טומאת מת.

אמנם, כל זאת בהוה-אמינא. למסקנת ההלכה, הערל מקבל הזאה, וזאת מאחת משתי סיבות: ניתן לומר שהוא אכן כטמא, אך לא בטומאת מת; או לחילופין לשוב לשאלה שבה פתחנו, ולקבוע שאכן אין מדובר על טומאה גמורה, אלא רק כעין טומאת מת. ואמנם, נראה שכך נקט הרמב"ם להלכה. בהלכות חגיגה (פרק ב' הלכה א') קבע הרמב"ם שהערל פטור מן החגיגה, והסביר:

"וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה וכן הערל מאוס כטמא".

דוק בדבריו: איננו טמא לחלוטין, אלא מאוס כטמא. אכן, נראה שזו ההגדרה הקולעת למסקנה. הרי תנאי מהותי בהגדרת אדם כטמא היא העובדה שהוא מטמא אחרים. ערל, כמובן, אינו מעביר את הטומאה הלאה, ועל כן מסתבר יותר לומר שמדובר על אמירה עקרונית ביחס לזהותו - כמאוס וכטמא, אך אין כאן התייחסות לטומאה במובנה ההלכתי הקלאסי.

 

 

הרב אביהוד שורץ