יבמות דף עט - מעשה הגבעונים

  • הרב אביהוד שורץ

בעיון הקודם עסקנו ביסוד העקרוני של "ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים". בעיון זה נרחיב יותר במעשה הגבעונים, המתבאר בסוגייתינו.

הגמרא דורשת את המקראות בסוף ספר שמואל, בהם מסופר על עונש הרעב למשך שלוש שנים, עונש אשר על פי האורים והתומים נוגע למעשה הגבעונים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל  אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". (שמואל ב, כא, א)

בנביא לא מצאנו היכן פגע שאול בגבעונים. הגמרא בסוגייתינו מודעת לכך, ועל כן מציעה:

"וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".

הדוחק בתשובה זו הוא, שמעשה הריגת עיר הכהנים הוא מעשה חמור בפני עצמו, ועל כן קשה להבין מדוע הקב"ה ייחס חומרה מיוחדת דווקא להריגת הגבעונים. ואמנם, הרד"ק בפירושו לשמואל שם העיר:

"ולפי פשט הפסוקים נראה כי לא נאמר דבר הגבעונים על נוב עיר הכהנים שהרגם שאול בכלל הכהנים, שהרי אמרו "האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו" (שמואל ב, כא, ה) - נראה כי להם לבדם כלה ודמה, ועוד שאמר "בקנאותו לבית ישראל ויהודה"... וקנא שאול בדבר זה והרג מהם וגירש מהם הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל, וזהו שאמר "נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל" (שמואל ב, כא, ה).

הרד"ק לומד מפשוטו של מקרא כי מלחמתו של שאול בגבעונים היתה עמוקה הרבה יותר. מורנו הרב יעקב מדן הציע להסביר זאת כך: מלחמותיו של שאול היו בעיקר בפלשתים. הפלשתים ישבו באיזור השפלה, וצבאם היה צבא של רכב. בני ישראל, שישבו באיזורי יהודה והשומרון על ההר היו מוגנים יחסית מן הפלשתים. לכן, המלחמות מול הפלשתים התקיימו רק באיזור השפלה: בעזקה, בעמק יזרעל וכן הלאה. והנה, בספר שמואל א' (פרקים י"ג-י"ד) אנו קוראים על מלחמה נוספת של שאול בפלשתים - באיזור מכמש. כיצד הגיעו הפלשתים מן השפלה למכמש שבאיזור ירושלים?! ישנה רק דרך אחת, והיא המוכרת לנו כיום ככביש 443, העולה מן השפלה לירושלים. האם הכביש לא היה מוגן? מי התגורר לאורך כביש 443? התשובה לכך מצויה ביהושע פרק ט' (טז, יח):

"וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים: וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים:".

 ארבע הערים שמתאר הכתוב כערי הגבעונים הן בדיוק הערים השולטות על העלייה לירושלים. בימי מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים התנהלו קרבות עזים באזורים אלה, מתוך הבנה ברורה כי מי שיכבוש אותם יכבוש את הדרך לירושלים!

ובכן, מסביר הרב מדן, אם מצאנו את הפלשתים במכמש, על כורחנו שמאן דהו סלל עבורם את הדרך לשם, כלומר שהגבעונים שיתפו עימם פעולה. משנודעה שותפות זו לשאול, לא היתה לו ברירה אלא להכות מכה רבה בגבעונים, ולגרשם מן הארץ למרות הברית שכרת עימם יהושע.

נאמר בסוגייתנו באופן מפורש, שהצורך להעניש את צאצאי שאול נבע מפני "חילול השם". אכן, היה חילול השם בהפרת הברית על ידי שאול, שכן הברית שכרתו הגבעונים מלכתחילה היתה ברית בשם ה' א-להי ישראל. אלא, ששאול שם נפשו בכפו, מתוך הבנה שכדי למגר את הפלשתים ואת עוזריהם, על כורחנו להפר את הברית, אפילו במחיר של חילול השם. העונש על כך היה אפוא בלתי נמנע.

על רקע הסבר מופלא זה של הרב מדן, ניתן להבין באופן עמוק יותר את החלטתו של דוד לאסור את החיתון עם הגבעונים. מעבר לאכזריות שבאומה זו, שבה עסקנו בעיון הקודם, מסתבר שהיו הגבעונים גם רמאים, שכן כרתו ברית בערמה ושיקרו ליהושע ולנשיאים; ואף היו משתפי פעולה עם האויב. דוד המלך, בקבלו את דין שמיים ובהחלטתו להעניש את משפחת שאול, נתן למעשה גושפנקא לאותה ברית. לכן, חשוב מאוד היה לדוד להבהיר כי אסור בשום פנים ואופן ליצור קשרי חיתון ונישואין עם הגבעונים. הגבעונים הם אומה שפלה, שאף שאנו מחוייבים לברית עימם בדלית ברירה, אסור לרקום עימם כל צורה אחרת של קשר. להרוג אותם - אסור; אך באותה מידה אסור גם לחיות עימם בדו-קיום של אהבה, הזדהות או חלילה קשרי נישואין.

 

ניתן בהחלט לחשוב על המשמעויות האקטואליות של תפיסה זו, אך נותיר זאת לקורא, ועוד חזון למועד.