יבמות | דף פה | חיוב מזונות

כאשר אדם נושא אישה, הוא מתחייב בדרך כלל בשלושה חיובים:

א. עיקר כתובה, שזהו הסכום שתיקנו חכמים (ולחלק מן הראשונים שקבעה התורה) שיתחייב כל בעל לשלם לאשתו במקרה של מיתה או גירושין;

ב. תוספת כתובה, שזהו סכום כסף נוסף על העיקר, כל בעל לפי רצונו ולפי רצון אשתו;

ג. חיובים נוספים הנוגעים לחייהם המשותפים: מזונות, ביגוד, סיוע רפואי וכן הלאה (ראה רמב"ם הלכות אישות, י"ב א'-ב').

בצד שלושת החיובים הללו, זוכה הבעל בנכסיה של אשתו ובמעשי ידיה.

הסוגיות בדפים פ"ד-פ"ה עוסקות בנישואין שכרוכה בהם עבירה, ומבקשות לברר איזה מבין החיובים הנ"ל נוהג בנישואין כאלה. הגמרא בדף פ"ה ע"א עומדת על הבחנה יסודית בנידון זה:

"בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - יש להן מזונות או אין להן מזונות?

היכי דמי? אילימא דיתבה תותיה - בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה?! ...

מזוני תנאי כתובה נינהו - מדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דלמא כתובה דלמשקל ומיפק - אית לה, מזוני דלמא תיעכב גביה - לית לה".

ספק הגמרא הוא האם יש קשר מהותי בין חיוב הבעל לזון את אשתו ובין חובתו לשלם את הכתובה. ניתן היה לפרש, שמדובר על מכלול חיובים אחד, ועל כן במידה ופסקה המשנה שבנישואין שיש בהם לאו הבעל חייב בכתובה, ממילא הוא מתחייב גם במזונות. לחילופין, וכך מסקנת הגמרא, ניתן לומר שאין כל קשר בין חיוב הכתובה ובין חיוב המזונות: חיוב הכתובה נוגע לפרק הזמן המתקיים רק לאחר שהקשר יסתיים (במיתה או בגירושין), בעוד שחיוב מזונות נוגע לפרק הזמן שבו בני הזוג חיים יחד בעושר ובאושר.

כאמור, לפנינו הבחנה יסודית. נחלקו תנאים, אמוראים וראשונים (ראה את הסוגיה בכתובות דפים מ"ז-מ"ח) האם חיוב מזונות הבעל כלפי אשתו הוא מדאורייתא או מדרבנן. הסוברים שמדובר על דין תורה, רואים בחיוב המזונות מרכיב מרכזי במערכת היחסים בין בני הזוג. לשיטתם, אין מדובר על חוב ממוני גרידא, אלא על חובה בסיסית של הבעל כלפי אשתו, הנוגעת ליסודות בניין הבית המשותף. לשיטה זו, ההבחנה שבסוגייתנו מתבקשת ואין להשוות את חיוב הכתובה, שהוא חיוב ממוני, לחיוב המזונות שהוא חיוב קיומי ובין-אישי.

בין אלה הסוברים שחיוב מזונות הוא מדרבנן, יש המתנגדים לתפיסה זו, ורואים את חיוב המזונות כחוב ממוני בלבד. על פי גישה זו, מסתבר שכדרך שהבעל מתחייב בעיקר הכתובה ובתוספת הכתובה אף בנישואין בעבירה, כך הוא חייב גם במזונות.

סוגייתנו מזכירה גם את ההלכה, שהאישה שהלך לבעלה למדינת הים - ניזונת משלו. והנה, בפסק הרמב"ם בעניין מזונות באישה שהלך בעלה למדינת הים מצאנו תופעה מעניינת המתקשרת לחקירה שהצגנו. הרמב"ם (הלכות אישות, י"ב ד') פסק, שאף שתיקנו חכמים שמעשה ידי האישה לבעלה תחת מזונותיה, הבעל אינו רשאי לומר לאשתו "טלי מעשה ידייך במזונותייך". כלומר, החיוב לתת לאישה את מזונותיה, על פי הרמב"ם, הוא חיוב מרכזי אשר הבעל אינו רשאי לוותר עליו. עם זאת, בהמשך אותו הפרק (הלכה כ') כתב, שאם הבעל הולך למדינת הים, הוא רשאי לומר לאשתו טלי מעשה ידייך במזונותייך. מה פשר החילוק?

נראה, שכאשר האיש נמצא בביתו והוא ואשתו חיים יחד, המזונות המשותפים הם חלק מהותי מחיי האישות, והבעל אינו יכול לבטל את חובתו. ברם, כאשר הבעל יוצא למדינת הים, הרי שבלאו הכי אין מערכת של אישות בבית. אם כך, הופך חיוב המזונות לחיוב ממוני רגיל, ובו רשאי הבעל לבצע את ה"עיסקה" הממונית שלפיה הוא מוותר על מעשה ידיה וממילא אינו חייב לזון אותה.