יבמות דף צג - תרומה שלא מן המוקף לצורך עונג שבת

  • הרב אביהוד שורץ

במסגרת הבירור האם קידושין תופסים ביבמה, מצטטת הגמרא (בדף צ"ב ע"ב) את המשנה בקידושין אודות מי שאמר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך היבם". משנה זו מוליכה את הגמרא בדף צ"ג לדיון ארוך ומפותל בענייני דבר שלא בא לעולם, ובדעות התנאים והאמוראים בסוגיה זו. אף שמדובר על סוגיה חשובה ויסודית, אבקש לייחד את עיוננו דווקא לעניין צדדי יותר הנזכר בסוגיה אגב אורחא.

הגמרא מספרת, שפועלו של ר' ינאי נוהג היה להביא לו בכל ערב שבת פירות לכבוד שבת. הפירות לא היו מעושרים, ור' ינאי היה מעשרם לפני שבת. באחת השבתות הפועל התעכב, ועל כן ר' ינאי נאלץ להפריש תרומות ומעשרות מלכתחילה, עוד לפני שהפירות היו תחת ידו. הגמרא מבקשת לבחון האם ישנה בהפרשה כזאת בעיה של "דבר שלא בא לעולם". כל הראשונים כאן התקשו, שאף אם נאמר שאין חשש מצד דבר שלא בא לעולם, סוף סוף ההלכה היא שחובה להפריש "מן המוקף", דהיינו להחזיק יחד במקום אחד את כל הפירות שעליהם מפרישים, ורק לאחר מכן להפריש. כיצד איפוא יכול היה ר' ינאי להפריש על פירות שאינם נמצאים תחת ידיו?!

הרמב"ן מיישב, שזהו עומק החידוש בסוגיית דבר שלא בא לעולם:

"אלא כיון דסבר רבי ינאי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שיהא קנין חל עליו משיבא לעולם, הלכך מפרישין תרומה ומעשרות על מה שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ויקיף, שיהא תרומה ומעשר חלין בדבר שבעולם ומוקף".

הרמב"ן מחדש חידוש מרחיק לכת, ולפיו הקנאה בדבר שלא בא לעולם קובעת שהעתיד וההווה - חד המה. לפיכך, יש לראות את הפירות לא רק כאילו היו בעולם, אלא כאילו עומדים בחצירו של ר' ינאי, והרי זו תרומה מן המוקף.

הרמב"ן מחדש חידוש זה כדי לדחות תשובה אחרת, שהשיבו כל הראשונים בשמו של רבינו תם (וכך רמוז גם ברש"י בסוגייתינו):

"ובשם רבינו תם ז"ל תירצו, דמשום ענג שבת שרו ... משום מצוה רבה דכבוד שבת שרי".  

תירוץ זה של רבינו תם מבוסס על הסוגיה בעירובין (דף ל"ב) שם נאמר שאדם רשאי להפריש שלא מן המוקף אם בהפרשה זו יציל אדם אחר מאכילת טבל. רבינו תם טוען, שכדרך שהצלת אדם מן האיסור מאפשרת הפרשה שלא מן המוקף, כך גם במקום כבוד שבת התירו הפרשה שלא מן המוקף.

ויש לבאר את הדברים יותר, לאור הסבר מעניין שהציע מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א. הרמב"ם בהלכות תרומות קובע שיש לתרום רק מן המוקף. עם זאת, בהלכות מעשר (א', ז') נראה מדבריו שחובת תרומה זו היא דווקא בתרומה גדולה, אך לא בתרומת מעשר ושאר מעשרות. לכאורה, איסור טבל קיים גם בתרומת מעשר (כדרך שלמדנו לעיל ביבמות בדף פ"ו), ומדוע מחלק הרמב"ם בינה לבין תרומה גדולה?

ייתכן, שחילוקו של הרמב"ם פותח פתח להבנה שונה של הדין כולו: הפרשה שלא מן המוקף איננה איסור עצמאי, אלא ליקוי בעצם מעשה ההפרשה. התורה קבעה את דרך הביצוע של ההפרשה- "והרמותם ממנו", אך הדבר לא אומר שאסור להפריש באופן אחר. דרישה ייחודית זו לדרך ההפרשה נוהגת, כנראה, דווקא בתרומה ולא במעשר.

אם כן, מסביר הרב ליכטנשטיין, לדעת הרמב"ם הפרשה שלא מן המוקף איננה איסור, אלא החמצה של האופן הנאות לקיום המצוה. כאשר בהחמצת מצוה בלבד עסקינן, ניתן לומר שעדיף לתרום שלא מן המוקף כדי להציל אדם אחר מעבירה, או לתרום שלא מן המוקף לכבוד שבת.

תירוצו של רבינו תם מניח, שעונג שבת הוא "מצוה רבה", ועל כן ראוי להקל בתרומה שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. אמנם, הרמב"ם בסוף הלכות שבת קובע שעונג שבת איננו מן התורה, אלא "מדברי נביאים", ואולם נראה שאכן מדובר על מצוה בעלת מעמד מיוחד. אפשר, שמעמד זה מבוסס גם על האמור בסוגייתינו:

"דתניא: "למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים" (דברים יד, כג) - אלו שבתות ויו"ט".

 

בהשקפה אנושית, הדרך ליראת ה' אמורה לכלול סיגופים, תעניות, צער ואימה. אך הנה באה שבת ובאה מנוחה, ואנו יראים את הקב"ה "כל הימים" - לרבות שבת - דווקא מתוך עונג ושמחה. ואמנם, האחרונים (ראה, למשל, בשו"ת יביע אומר י', אורח חיים נ"ה אות י"ח) העירו על כך שמדרש זה, שמקורו בסוגייתינו, "משדרג" את מצות עונג שבת, ומעניק לה מעמד מיוחד.