יבמות דף צה – הבא על אחות אשתו

  • הרב אברהם סתיו

הגמרא בסוגייתנו מתמודדת עם מקרה שבו אדם בא על אחות אשתו. במשנה (צד ע"ב) נאמר שבמקרה כזה אשתו אינה נאסרת, והברייתא (צה ע"א) מבארת הן את המקור לכך והן את הסברה לומר אחרת:

תניא: אותה - אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה, שיכול והלא דין הוא: ומה במקום שבא על איסור קל - נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור - אינו דין שנאסר האוסר!

בברייתא נאמר שלולא הדרשה, היינו לומדים מדין אשת איש שאסורה לבעלה שאישה שאחותה נבעלה על ידי בעלה תיאסר לו. רש"י מסביר כי הדמיון נעוץ בכך שבשני המקרים האישה אסורה על הבועל מלכתחילה בגלל אדם שלישי (אשת איש בגלל בעלה, אחות אשה בגלל אחותה), ובעילת האיסור אוסרת את אותו אדם שלישי, "נאסר האוסר".

אמנם מסברה קשה מאד לקבל השוואה זו. זאת משום שבאשת איש נעשתה בעילה איסור באישה עצמה, וממילא סביר שהיא תיאסר על האוסרה, היינו על בעלה. אך במקרה של אחות אישה האישה עצמה כלל לא נבעלה, וממילא קשה להבין כיצד בעילת אחותה תאסור אותה על בעלה!

בכדי להבין את דברי הברייתא נראה שיש להתבונן על איסור אחות אשה באופן שונה מן המקובל. הדרך הרגילה להבין את איסורי עריות היא שנשים ברמת קרבה מסוימת נחשבות כ"ערווה" ויש איסור על הגבר לבוא עליהן. כאשר אדם מתחתן, נוספות עוד נשים לרשימת אותן קרובות. לפי תפיסה זו, קשה מאד להבין מדוע חשבה הברייתא שאדם שבא על אחות אשתו יאסור בכך את אשתו, ובמה זה שונה מאדם שבא על אחותו או על נדה.

אך אפשר גם להבין שדין "אשה אל אחותה לא תקח לצרור" מחיל על הגבר בזעיר אנפין את אותה בלעדיות אותה מחיל הגבר על האישה בהליך הקידושין. כאשר אישה מתקדשת היא מתייחדת לבעלה ואסורה לכל אדם, וממילא ברור לנו שביאה של אחר פוגעת בהתייחדות זו ואוסרת את האישה. אפשר להבין שגם האיש מתייחד לאשתו במובן זה שהיא היחידה מבין אחיותיה שמותרת לו (ומשום כך לאחר מותה הוא מותר באחיותיה). כאשר האיש בא על אחת האחיות הוא פוגע בהתייחדות המינימלית הזו ומשום כך הייתה הוה-אמינא שאשתו תיאסר עליו.