יבמות | דף צה | הבא על אחות אשתו

הגמרא בסוגייתנו עוסקת במקרה שבו אדם בא על אחות אשתו. במשנה (צד ע"ב) נאמר שבמקרה כזה אשתו אינה נאסרת, והברייתא (צה ע"א) מבארת הן את המקור לכך והן את הסברה לומר אחרת:

"'אותה' – אותה שכיבתה אוסרתה, ואין שכיבת אחותה אוסרתה. שיכול והלא דין הוא, ומה במקום שבא על איסור קל – נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור – אינו דין שנאסר האוסר?".

בברייתא נאמר שלולא הדרשה היינו לומדים מדין אשת איש שזינתה, שאסורה לבעלה, שאישה שאחותה נבעלה על ידי בעלה תיאסר לו. רש"י מסביר כי הדמיון נעוץ בכך שבשני המקרים האישה אסורה על הבועל מלכתחילה בגלל אדם שלישי (אשת איש בגלל בעלה, אחות אישה בגלל אחותה), ובעילת האיסור אוסרת את אותו אדם שלישי, "נאסר האוסר".

אומנם, מסברה קשה מאוד לקבל השוואה זו, משום שבאשת איש נעשתה בעילת איסור באישה עצמה, וממילא סביר שהיא תיאסר על האוסרה, היינו על בעלה, אך במקרה של אחות אישה האישה עצמה כלל לא נבעלה, וממילא קשה להבין כיצד בעילת אחותה תאסור אותה על בעלה.

נראה שכדי להבין את דברי הברייתא יש להתבונן על איסור אחות אישה באופן שונה מן המקובל. הדרך הרגילה להבין את איסורי העריות היא שנשים ברמת קרבה מסוימת נחשבות כ"ערווה" ויש איסור על הגבר לבוא עליהן. כאשר אדם מתחתן, נוספות עוד נשים לרשימת הקרובות הללו. לפי תפיסה זו קשה להבין מדוע חשבה הברייתא שאדם שבא על אחות אשתו יאסור בכך את אשתו, ובמה זה שונה מאדם שבא על אחותו או על נידה.

אך אפשר גם להבין שדין "אישה אל אחותה לא תיקח לצרור" מחיל על הגבר בזעיר אנפין את אותה בלעדיות שהוא מחיל על האישה בהליך הקידושין. כאשר אישה מתקדשת היא מתייחדת לבעלה ואסורה לכל אדם, וממילא ברור לנו שביאה של אחר פוגעת בהתייחדות זו ואוסרת את האישה. אפשר להבין שגם האיש מתייחד לאשתו במובן זה שהיא היחידה מבין אחיותיה שמותרת לו (ומשום כך לאחר מותה הוא מותר באחיותיה). כאשר האיש בא על אחת האחיות הוא פוגע בהתייחדות המינימלית הזו, ומשום כך הייתה הוה-אמינא שאשתו תיאסר עליו.