יבמות דף קב – מנהג מבטל הלכה?

  • הרב אברהם סתיו

במשנה בתחילת הפרק (קא ע"א) נאמר: "חלצה במנעל – חליצתה כשרה". היינו שלכתחילה יש לחלוץ בסנדל ולא במנעל, ורק בדיעבד מועילה חליצה במנעל. בגמרא על אתר (קב ע"א) נאמר:

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל - שומעין לו, אין חולצין בסנדל - אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל.

מבואר בדבריו שאנו סומכים על אליהו להקל במנעל, אף שאנו סבורים שהדבר אסור לכתחילה, אך למרות זאת אין אנו סומכים עליו להחמיר כנגד מנהג העם ולאסור חליצה בסנדל. מדוע אין אנו סומכים על אליהו בסנדל? הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשנה) הבין שהמוקד של הגמרא הוא בכך שאליהו הנביא איננו בר סמכא בשאלות הלכתיות:

ואמרו עוד אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים

.

הרמב"ם תולה את דברי הגמרא לא בכוחו של המנהג אלא בחולשתו של הנביא. דברי הרמב"ם דחוקים גם בהבנת הבבלי, אך בירושלמי (יבמות יב, א) הדברים מנוסחים באופן חד משמעי שלא כדברי הרמב"ם:

אין שומעין לו, שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה.

מדוע, אם כן, המנהג מבטל הלכה? כיצד זה ייתכן? נראה שבאופן בסיסי אפשר ללכת בשתי דרכים עקרוניות בשאלה זו, על בסיס המונחים הלמדניים: 'סימן וסיבה'.

אפשרות אחת היא להבין שהמנהג הוא סימן לכך שההלכה אמתית, וכך הובא בשם מהר"י חגיז בשו"ת הלכות קטנות (א, ט):

וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה.

כלומר, העובדה שהעם נוהג באופן מסוים מוכיחה שזו ההלכה, זאת משום שהקב"ה לא היה מניח לעם כולו לשגות. לאור זאת, מסתבר שנסמוך על המנהג דווקא כאשר ההלכה עצמה איננה חד משמעית, וכך באמת כתב הפר"ח (או"ח תצו):

כל מנהג שיש בו קצת פקפוק על פי הדין ראוי לבטלו ובעלמא אמרינן אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר מכלל שאם אינה רופפת לא משגחינן במאי דעמא דבר.

כמו כן מובן לפי סברה זו הסיוג המובא במסכת סופרים (יד, טז):

שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג וותיקין, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת.

אמנם נראה בפשטות מסוגייתנו שכוחו של המנהג איננו כוח מברר. שהרי השימוש באליהו הנביא נראה בפשטות כשימוש בסמכות של ידע אלוקי ומוחלט, ואף היא איננה מצליחה לגבור על המנהג. ממילא יש מקום לראות את המנהג לא כסימן אלא כסיבה. וכך עולה מדברי המאירי בסוגייתנו:

כל שנהגו העם בענין אחד ואין בו איסור ולא חשש איסור אף על פי שיש בו חששא רחוקה אין מחדשין להם מנהג אפילו היה הבא לחדש מומחה שבמומחין... אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ואין גזירתו יכולה לעמוד.

כלומר, מכיוון שהעם כבר נהגו באופן מסוים, שוב אין אנו אוסרים עליהם מנהג זה משום שהאיסור אינו יכול לעמוד. וכעין זה כתב מהרי"ק (סי' ט) שאין אנו מבטלים מנהגים משום שהדבר יגרום למריבות ולפגימת כבוד התורה. לאור זאת יש מקום להרחיב את ההליכה אחר המנהג גם למקומות שבהם אין הוא מבוסס, אך גם נראה שצריך יהיה להגביל את כוחו, כפי שכתב בשו"ת באר שבע (סי' כב):

ושמא יש לומר דדוקא כשהמנהג הוא בדבר האסור רק מדרבנן כחליצת הסנדל דמדאורייתא שרי בין במנעל בין בסנדל בכהאי גוונא דוקא אין שומעין לאליהו ובכהאי גוונא הוא דאמרינן בירושלמי המנהג מבטל הלכה לא שיהא בדבר עקירת דבר מן התורה אלא דבר שהוא מדרבנן.

כלומר, אם המנהג איננו מהווה ראיה על ההלכה האמתית אלא גורם עצמאי שבשלו נדחית ההלכה, מסתבר שאין בכוחו לדחות דיני תורה גמורים. ואכן, גם המאירי הנ"ל הבין שאליהו לא יבוא ויעיד על דין התורה אלא רק יבקש לגזור גזירה, ואין לגזור גזירת חכמים נגד המנהג.