יבמות דף קז - יסודות מיאון

  • הרב אביהוד שורץ

מדין תורה, 'מקדש האב את בתו קטנה'. קטנה שאביה נפטר, או שאביה השיא אותה לאדם והלז גירשה, עומדת ברשות עצמה. במצב זה,  מעיקר הדין היא אינה יכולה להתקדש בשל היותה קטנה. עם זאת, חכמים קבעו ותיקנו שאם השיאו אותה אימה או אחיה – יחולו הנישואין מדרבנן. אלא, שמכיוון שמדאורייתא הנישואין אינם אפשריים, הנישואין אותם תקנו חכמים הוגדרו כתלויים ועומדים: אם כשתגדל תרצה בהם, הרי הם קיימים, אך אם תמאן בבעלה, רשאית היא לצאת מהם. הסוגיות הפותחות את הפרק הי"ג במסכת עוסקות בהרחבה בהלכה זו של מיאון.

הדיון במיאון דורש בירור של שתי שאלות, שכמובן יש השקה ביניהן. השאלה האחת היא מה תוקף הנישואין בעודם קיימים, והשאלה השנייה היא מה פשרו ומה עניינו של המיאון.

באשר לתוקף הנישואין, יש להעלות חקירה מתבקשת, והיא: האם יש לראות את הקטנה כ"נשואה מדרבנן", או שמא מדובר על קשר הנובע מתוך הכרח, ועל כן אין לראותו כנישואין גמורים. הגמרא בדף ק"ח תדייק שנחלקו תנאים בשאלה זו: ר' אליעזר סבור שקטנה שנישאה על דעת אימה ואחיה הרי היא "כמטיילת בחצר" עם בעלה, אך אין לראותה כנשואה לו. ר' יהושע, לעומת זאת, סבור שיש כאן נישואין דרבנן. הנפקא-מינה במחלוקת זו היא בזכויות הבעל באשתו: אם מדובר על נישואין דרבנן, ועל כן הבעל זכאי מדרבנן בכל הדברים שכל בעל אחר זכאי בהם. קביעה זו מרחיקת לכת, משום שברור שבמידה והיה מדובר רק על תקנה לטובת הבנות שלא יישארו בודדות, סביר להניח שלא היו מתקנים לבעל את מכלול הזכויות המגיעות לו בנישואין רגילים.

הלכה נוספת המבוססת על חקירה זו מובאת במשנה בדף ק"ז ע"ב:

"רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה - אינה צריכה למאן".

רבי חנינא בן אנטיגנוס מבקש לראות את הקטנה כנשואה מדרבנן, ועל כן דורש רמה מינימלית של מודעות בשעת הליך הקידושין - אמנם, דעת שלימה המאפשרת את חלותם של נישואין דאורייתא אין כאן, אך לפחות קיימת דעת קלישתא הנחוצה לנישואין דרבנן . אילו היינו רואים את נישואי הקטנה כתקנה עצמאית, ניתן היה להתבסס עליה גם אם איננה בת דעת כלל וכלל.

תפיסתנו את נישואי הקטנה ישפיעו, כאמור, גם על הבנת המיאון. על פי השיטה שנישואי קטנה הם תקנה בעלמא אך לא נישואין של ממש, מובן שהמיאון – הצהרה בלבד – עוקרת אותם. אך לכאורה, אם נקצין את התפיסה הגורסת שתיקנו לקטנה נישואין מדרבנן, יהיה עלינו לראות את המיאון כסוג של גט. הבנה זו כמובן אינה נכונה, שכן חז"ל הדגישו שהמיאון עוקר את הנישואין מיסודם, ואין צורך בגט. הממאנת מותרת לכהונה, וכמו כן מותרת בקרובי בעלה לשעבר והוא מותר בקרובותיה. האמנם נעקרו הנישואין למפרע? מה פשר עקירה זו? הגר"ח מבריסק ביאר עניין זה, כדלהלן.

הזכרנו לעיל את דעת ר' יהושע, שלפיה אף בנישואי קטנה זכאי הבעל בכל הזכויות הקבועות בנישואין. והנה הקשה הגר"ח: אם אמנם עקר המיאון את הנישואין מעיקרם, הרי שהבעל נדרש להחזיר לאישה את כל שקיבל ממנה: מעשה ידיה, מציאתה וכו'. הלכה כזו כמובן לא שמענו באף מקום! על כן מסביר הגר"ח:

"וביאור הדבר נראה, דודאי דין המיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע, אלא דמכל מקום לא מהניא הפקעת המיאון לענין שנימא דגם בשעתה קודם המיאון לא היו הקידושין חלין וקיימין בה אז, כי אם רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם, ועל זה הוא דמהניא הפקעת המאון, ועל כן לענין איסור קרובים, שפיר אמרינן דכיון דהשתא ע"י המיאון הופקעו הקידושין למפרע, על כן שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה, כיון דדיינינן לה השתא כאילו לא נתקדשה מעולם, מה שאין כן לענין זכותו במציאתה ומעשי ידיה והפרת נדריה שקודם המיאון, בזה אמרינן דמאחר דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז, על כן שפיר זכה בהן בשעתן ולא מהניא על זה כלל הפקעת המיאון, וכמו שנתבאר דלענין דין הנישואין בשעתן לא מהניא הפקעת המיאון למפרע".

ובכן, לפנינו מודל הלכתי מיוחד, הקובע שהנישואין בשעתם היו טובים ותקינים, ולא ניתן לבטלם. המיאון עוקר את הנישואין "למפרע ומכאן ולהבא". לכאורה מדובר על תרתי דסתרי, אך הגר"ח סבור שזהו בדיוק החידוש שבהלכה מיוחדת זו.