יבמות | דף קט | הנודר כאילו בנה במה

עולם ההלכה מלא וגדוש באקטים הלכתיים או משפטיים שהתורה מאפשרת לאדם לבצע: קידושין, גירושין, קינוי, נזירות, מיאון, קניין, ערבות ועוד ועוד. ברוב המקרים התורה מסתפקת בתיאור התוצאות ההלכתיות/משפטיות של מעשים אלו, בלא שהיא קובעת עמדה ערכית כלפיהם. כך למשל התורה מתארת את תוצאותיהם של מעשי הקידושין והגירושין לעניין איסור אשת איש או מחזיר גרושתו, אך אינה אומרת בפירוש אם קידושין וגירושין הם מעשים מומלצים.

לתוך החלל הזה, המאפיין את עולמה של תורה שבכתב, נכנסו חז"ל. סוגייתנו עוסקת בשיפוט ערכי של מגוון רחב של מעשים.

אחד המעשים שסוגייתנו מעודדת הוא הפרת נדרים:

"דתניא, רבי נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו הקריב עליה קרבן".

רבי נתן שולל באופן נחרץ הן את נדירת הנדר והן את קיומו, וממילא נובע מכך שיש להשתדל להפר נדרים. רבי נתן עושה שימוש בביטוי נדיר, "כאילו בנה במה", ואנו ננסה להבין את משמעותו בהקשר זה ומתוך כך את הבעיה שמוצא רבי נתן בעולם הנדרים.

ראשית יש לדון: באיזו במה מדובר? בשאלה זו יש סתירה-לכאורה בין דבריו של רש"י בשתי סוגיות. במסכת נדרים (כב ע"א) כותב רש"י שהכוונה לבמה לשם עבודה זרה, אך פירוש רש"י למסכת נדרים ככל הנראה לא נכתב על ידו. בסוגייתנו כותב רש"י (ד"ה כאילו) שהכוונה לבניית במה לה' בשעת איסור הבמות. ממילא עולה השאלה: מה המיוחד באיסור זה, שגרם לחז"ל להשוות אליו את הנודר?

הר"ן במסכת נדרים (כב ע"א) פירש שההשוואה לבמה יסודה בכך שהנודר נדר, וכן הבונה במה, סבורים שהם עושים דבר טוב לשם ה', אך עליהם לדעת שהתורה הגדירה בצורה מדויקת את אופן הקרבת הקרבנות הרצוי, וכן את הדברים האסורים והמותרים, ואל לו לאדם להוסיף על כך בעצמו.

אומנם, הדמיון שמוצא הר"ן נראה כדמיון חיצוני – האדם סובר שהוא עושה כראוי אך טעות בידו – ותו לא. בדברי המהר"ל והרב קוק אפשר למצוא דמיון מהותי יותר בין האיסורים. המהר"ל (חידושי אגדות נדרים כב ע"א) כתב:

"פירוש כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו היין הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור, והרי הוא פורש עצמו מן הכלל, ולכך נחשב כאלו בונה במה".

מהותו של איסור הבמות הוא האיסור לפרוש מעבודת ה' הכללית אל עבודת ה' אינדיווידואלית. בכך דומה הבמה לנדר, שהוא ניסיון ליצור עולם אישי של עבודת ה' שבו האדם נבדל מעבודת ה' הציבורית. לא לחינם הדוגמה הבולטת לנדר בתורה היא נדר הנזירות, המהווה גם סוג של פרישה מן החברה.

לאור דברים אלו יש מקום לשאול: מדוע בכלל העניקה התורה לאדם את האפשרות לנדור נדרים? לשם מה יש ליצור מצב של נדר ואז לעודד את הפרתו? נראה שמתוך שאלה זו נובעים דבריו של הרב קוק (עין איה שבת א, לז), המשקפים יחס מורכב יותר לעולם הנדרים:

"כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד גם כן את פעולתם הרצויה... אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מכל מקום הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול... אמנם כדי להתאים על כל פנים צרכי כל יחיד הרוחניים, שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה... וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים... ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים".

הרב קוק מסביר (כפי שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים) שחוקי התורה מתייחסים אל הכלל, ואינם משקפים תמיד את ההוראה האידאלית עבור כל פרט. לשם כך יצרה התורה את עולם ההפלאה, המאפשר לכל אדם למצוא את הדרך האישית המתאימה לו בעבודת ה'. אומנם, יש חשיבות עליונה להכרה בהבדל שבין העולם הגמיש של ההפלאה לעולם הקבוע והנצחי של חוקי התורה. משום כך אנו מעודדים את הפרת הנדרים, הממחישה את העובדה שהנדרים אינם חוקים קבועים אלא הנחיות דינמיות העשויות להתבטל כשעובר זמנן.