יבמות דף קט – הנודר כאילו בנה במה

  • הרב אברהם סתיו

עולם ההלכה מלא וגדוש באקטים הלכתיים או משפטיים שהתורה מאפשרת לאדם: קידושין, גירושין, קינוי, נזירות, מיאון, קניין, ערבות ועוד ועוד. ברוב המקרים התורה מסתפקת בתיאור ההשלכות ההלכתיות/משפטיות של מעשים אלו, בלא שהיא קובעת עמדה ערכית כלפיהם. כך למשל התורה מתארת את השלכות מעשי הקידושין והגירושין לעניין איסור אשת איש או מחזיר גרושתו, אך לא אומרת בפירוש האם קידושין וגירושין הם מעשים מומלצים.

לתוך החלל הזה, המאפיין את עולמה של תורה שבכתב, נכנסו חז"ל. סוגייתנו עוסקת בשיפוט ערכי של מגוון רחב של מעשים.

אחד המעשים שסוגייתנו מעודדת הוא הפרת נדרים:

הפרת נדרים – כרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן.

רבי נתן שולל באופן נחרץ הן את נדירת הנדר והן את קיומו, וממילא נובע מכך שיש להשתדל ולהפר נדרים. רבי נתן עושה שימוש בביטוי נדיר, "כאילו בנה במה", ואנו ננסה להבין את משמעותו בהקשר זה ומתוך כך את הבעיה שמוצא רבי נתן בעולם הנדרים.

ראשית יש לדון: באיזו במה מדובר? בשאלה זו יש סתירה-לכאורה בדברי רש"י בשתי סוגיות. במסכת נדרים (כב ע"א) כותב רש"י שהכוונה היא לבמה לשם עבודה זרה, אך פירוש רש"י למסכת נדרים לא נכתב על ידו ככל הנראה. בסוגייתנו, כותב רש"י (ד"ה כאילו) שהכוונה היא לבניית במה לה' בשעת איסור הבמות. ממילא עולה השאלה, מה מיוחד באיסור זה שגרם לחז"ל להשוות אליו את הנודר?

הר"ן במסכת נדרים (כב ע"א) פירש את ההשוואה לבמה בכך שהנודר נדר, וכן הבונה במה, סבור שהוא עושה דבר טוב לשם ה'. אלא שבשני המקרים האדם טועה משום שהתורה הגדירה בצורה מדויקת את אופן הקרבת הקרבנות הרצוי וכן את הדברים האסורים והמותרים, ואל לו לאדם להוסיף על כך בעצמו.

אמנם, הדמיון אותו מוצא הר"ן נראה כדמיון חיצוני ( =בשני המקרים האדם סבור שהוא עושה טוב והוא טועה). בדברי המהר"ל והרב קוק אפשר למצוא דמיון מהותי יותר בין האיסורים. המהר"ל (חידושי אגדות נדרים כב.) כתב:

פירוש כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו היין הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור והרי הוא פורש עצמו מן הכלל, ולכך נחשב כאלו בונה במה.

מהותו של איסור הבמות הוא האיסור לפרוש מעבודת ה' הכללית אל עבודת ה' אינדיווידואלית. בכך דומה הבמה לנדר, שהוא הנסיון ליצור עולם אישי של עבודת ה' שבו האדם נבדל מעבודת ה' הציבורית. לא לחינם הדוגמה הבולטת של נדרים בתורה היא הנזיר, שנדריו מהווים גם סוג של פרישה מן החברה.

לאור דברים אלו יש מקום לשאול: מדוע העניקה התורה לאדם בכלל את האפשרות לנדור נדרים? לשם מה יש ליצור מצב של נדר ואז לעודד את הפרתו? נראה שמתוך שאלה זו נובעים דברי הרב קוק (עין אי"ה שבת א, לז) המשקפים יחס מורכב יותר לעולם הנדרים:

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד גם כן את פעולתם הרצויה... אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מכל מקום הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול... אמנם כדי להתאים על כל פנים צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה... וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים... ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים.

הרב קוק מסביר (כפי שכתב הרמב"ם במורה) שחוקי התורה מתייחסים אל הכלל, ולא תמיד משקפים את ההוראה האידיאלית עבור כל פרט. לשם כך יצרה התורה את עולם ההפלאה, שמאפשר לכל אדם למצוא את הדרך האישית המתאימה לו בעבודת ה'. אמנם יש חשיבות עליונה להכרה של האדם בהבדל שבין העולם הגמיש של ההפלאה לעולם הקבוע והנצחי של חוקי התורה. משום כך אנו מעודדים את הפרת הנדרים, שממחישה את העובדה שהנדרים אינם חוקים קבועים אלא הנחיות דינאמיות שעשויות להתבטל כשעובר זמנן.