יבמות דף קכ - זיהוי הנפטר

  • הרב אביהוד שורץ

כאשר מבקשים להתיר לאישה עגונה להינשא, יש לברר שתי שאלות, כאשר השאלה השנייה מתפצלת לשתיים:

          א. מי הוא המדווח על פטירת בעלה של האישה העגונה?

          ב. מהו תוכן הדיווח?

שאלה זו כוללת שתי שאלות נפרדות:

                    1. מה בדיוק אירע לבעל, והאם הוא מת באופן ודאי?

                    2. נניח שהפטירה ודאית, האם וודאי שהנפטר הוא אכן הבעל.

בפרק העשירי ובפרק החמישה עשר התמקדו חז"ל בשאלה הראשונה, ובחנו את הנאמנים ואת אלו שאינם נאמנים לומר שמת הבעל: עד אחד, עדות אישה על עצמה וכן הלאה. המשנה בדף ק"כ עוברת אל השאלה השנייה על שני מרכיבה: היא קובעת שיש צורך בעדות ודאית על פטירה, שכן "אין מעידין עד שתצא נפשו", וכמו כן היא דורשת זיהוי ודאי שהנפטר הוא אכן הבעל.

מסוגיית הגמרא עולה, שישנן שתי דרכים מרכזיות לזיהוי הנפטר. הדרך האחת היא "היכרות אישית", כלומר שניתן להתבונן בקלסתר פניו, ולוודא שאכן הוא הוא הנפטר. בהקשר הזה דורשת הגמרא מראה פנים שלם, שכן אם חוטמו של הנפטר נפגע, קשה יהיה לזהות אותו. זיהוי זה על פי קלסתר הפנים מבוסס, למעשה, על "טביעות עין", ועל ההנחה כי מי שרואה את פני חבירו, מסוגל לזהותו. רבינו תם (המצוטט בתוספות כאן) חידש, שטביעות עין מועילה לא רק בזיהוי הפנים, אלא גם בזיהוי הגוף כולו. לכן, טוען רבינו תם  - גם אם הפנים הושחתו, אך ישנה טביעת עין וקביעה חד משמעית של העד שאכן זהו הנפטר - ניתן לסמוך עליו.

רוב הראשונים חלקו על חידוש זה של רבינו תם, ואף השולחן ערוך אינו מקבל אותו להלכה. עם זאת, הפוסקים לדורותיהם צירפו את דעת רבינו תם כדי להקל בספיקות שונים ובמקרים מורכבים.

אם אין טביעות עין המאפשרת לזהות את הנפטר, יש לנסות ולזהותו על פי סימנים.

סוגייתנו דנה בשאלה האם זיהוי על פי סימנים תקף מדאורייתא או מדרבנן, ומסקנתה שהוא תקף מדאורייתא. אמנם, הגמרא מדגישה כי יש להבחין בין סימנים שונים, ובלשון הגמרא "סימן מובהק" לסימן שאינו מובהק. הפוסקים הראשונים (ראה, למשל, ריטב"א בבא מציעא דף כ"ז) קבעו כי יש להבחין בין שלושה סוגים של סימנים:

א. סימן מובהק, המהווה בירור.

ב. סימן "גרוע", המצוי ברוב בני אדם. דוגמה לסימן מובהק המופיעה בגמרא בבבא מציעא (שם) היא "בגדים כהים" או "בגדים בהירים". כמובן, רוב בני האדם לובשים בגדים כהים או בהירים, ועל כן עדות על לבוש כזה של הנפטר אינה מבררת דבר.

ג. הריטב"א שם מחדש גם את המושג "סימן בינוני". לדעת רוב הפוסקים, סימן מובהק הוא סימן שהשכיחות שלו באוכלוסיה היא יותר מאחד לאלף, כלומר פחות מ0.1%, וסימן בינוני הוא סימן השכיח מעט יותר.

כאמור, בסוגייתנו מפורש שניתן להתיר עגונה על פי סימן מובהק, אך סימנים בינוניים עשויים להצטרף לבירורים שונים, בעיקר כאשר ישנו יותר מסימן בינוני אחד, ואזי הצירוף הסטטיסטי מגיע לאותו שיעור של "אחד מאלף".

בעידן המודרני ישנן שלוש שיטות מרכזיות לזיהוי חללים ונפטרים:

א. זיהוי בעזרת טביעת אצבע.

ב. זיהוי בעזרת תצלומי שיניים.

ג. זיהוי בעזרת ד.נ.א.

לא נוכל להרחיב כאן ביחס לשלוש השיטות, ועל כן נסתפק באזכור שהסכמת פוסקי הדורות האחרונים היא ששלוש השיטות הן בגדר "סימן מובהק", ועל כן אם לדעת המומחים לדבר ישנה התאמה באחד משלושת הקריטריונים, זיהויו של החלל הוא זיהוי ודאי.

 

 

הרב אביהוד שורץ