יהושע וכלב

  • הרב משה ליכטנשטיין

יהושע וכלב / הרב משה ליכטנשטיין

כידוע, כלב בן יפונה ויהושע בן נון היו שני המרגלים שלא נכשלו בחטא המרגלים. אולם, עיון בפסוקים, הן בפרשתינו והן בספר דברים, מראה הבדלים יסודיים בין יהושע לכלב, ומציג דיוקנים של שתי דמויות שונות עד מאד.

א. חטא המרגלים

בפרשתינו, כלב לבדו מדבר בעוז כנגד המרגלים: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה" (יג,ל). כלב אינו נרתע מהעם, אלא מביע את דעתו בעוז ובגאון, בלי לרכך את דבריו כלל.

אמנם, יהושע מצטרף בהמשך לקריעת הבגדים של כלב (יד, ו), אך אינו מתייצב כנגד העם בצורה חזיתית, ומנסה להימנע ככל האפשר מעימות חזיתי עם העם.

כלב ויהושע ניצבים בפני אותה הדילמה שעמדה בפני אהרן וחור[1] בזמן חטא העגל - האם עדיפה הטחת האמת הצרופה והגלויה תוך כדי עימות פרוע ומוסת, או שיש להימנע ככל האפשא מעימות כדי לשמור על יכולת השפעה חיובית בעתיד? חור שילם על החלטתו בחייו, וגם לכלב היה גורל דומה אלמלא התערבותו של ה' (יד, י).

ב. הכניסה לארץ

ההבדל היסודי בין יהושע לכלב מובלט בנימוקים שמזכיר הכתוב לכניסתם לארץ, בניגוד לשאר המרגלים. נקודה זו מדגשת ביותר בתחילת ספר דברים:

"וישמע ה' את קול דבריכם ויקצף וישבע לאמר: אם יראה איש מן האנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבתיכם: זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מלא אחרי ה': גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם: יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א, לד-לח).

כלב זכה להכנס לארץ בזכות התנהגותו בזמן חטא המרגלים, כאשר סירב לחטא לה' ואף ניסה בכל כוחו, תוך כדי מסירות נפש עצומה, להניא את העם מלחטוא. הנימוק בפרשתינו: "ועבדי כלב בן יפונה היה רוח אחרת עמי וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה" (יד, כד).

כלב נכנס לארץ כיחיד, בזכות מעשיו כיחיד. זכייתו של כלב בארץ מוזכרת בנשימה אחת עם גורלם של דור המדבר, כיוון שאף גורלו בא לו כתוצאה מאירועי אותם ימים קשים. החוטאים נענשו ולא נכנסו לארץ, ואילו כלב נהג כשורה, ונכנס לארץ.

גם לאחר הכניסה לארץ, כלב מצטייר כפנסיונר חביב המספר לנכדיו סיפורים מתקופת המרגלים, ומנותק מכל פעילות לאומית וציבורית. כלב דואג לכיבוש נחלתו, ואין אנו שומעים אודותיו מאומה לאחר מכן.

יהושע, לעומת זאת, לא נכנס כיחיד, אלא כמנהיגם של הדור הבא של עם ישראל. יהושע לא נענש למות במדבר, אך גם לא זכה להיכנס לארץ כזכות מיוחדת; כניסתו או אי-כניסתו של יהושע תלויה בדור אליו ישתייך. אם ישתייך לדור המדבר - ימות מיתה טבעית כבני כל אותו הדור, ולא יכנס; ואילו אם יימנה על דור באי-הארץ, יכנס אתם. בסופו של דבר, מתמנה יהושע למנהיגם של דור ההמשך, הנכנס לארץ. מדוע?

ג. שתי גישות

בפנינו שני מודלים של תגובה לחטא המרגלים, ובאופן יסודי יותר - של גישה אל העם החוטא. גישתו של כלב, המטיחה בעוז ובגבורה את האמת הנוקבת כנגד העם הבוכה והמובס, מגינה על כבוד שמים, בסרבה לפנות את הזירה הרוחנית-מדינית לחוטאים המרובים ולרצונותיהם, ובנכונותה להציג אמת מזוקקת וצרופה בכל מחיר. כחנניה, מישאל ועזריה בדור מאוחר יותר, נפל בחלקו של כלב התפקיד לקדש שם שמים ברבים, בעת שאיש מלבדו לא עשה כן.

יהושע, לעומת זאת, נוקט בדרך אחרת. בגישתו יש הרבה פחות מן העימות עם העם בשעת מעשה, והרבה יותר מן הנסיון להשפיע עליהם בהמשך הדרך. אין הוא מסכים עם דברי המרגלים, כמובן, אך אינו שותף לעימות החריף של כלב עם העם. יהושע בוחר למקד את מאמציו בחינוכו ובהנהגתו של הדור החדש לאורך שנות השהייה במדבר. תוצאות השפעתו החינוכית התמידו בכל שנות הנהגתו ואף לאחריהם: "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר אחרי יהושע" (יהושע כד, לא).

סיכומו של דבר, כלב רב מריבה חזיתית ועיקשת במרגלים, וזכה לקדש שם שמים בפרהסיא; על כך ניתן לו שכר משלחן גבוה, לו ולזרעו לדורותם. יהושע, לעומתו, כלכל את צעדיו כך שיוכל לשקם את העם ולהנהיג את הדור הבא בעקבות המשבר. שניהם זכו וזיכו, ומבין שניהם נמנע חילול השם טוטלי ומוחלט בשעת מעשה, ונוצרה התשתית לכניסת הדור הבא לארץ.



[1] ולא בכדי אומרים חז"ל שחור היה בנו של כלב (רש"י שמות כד, יד).