יום חפציבה

  • הרב יהודה עמיטל

יום חפציבה / הרב יהודה עמיטל

 

ליום ירושלים*

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער... לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל". (ישעיה ס"ב, א-ד)

כ"ח באייר קיבל את השם "יום ירושלים". בתנ"ך מאוזכר כינוי זה בהקשר של חורבן: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז), אולי היה עדיף לכנותו בשם "יום חפציבה". במציאות ישנו מרחק גדול, בית הבחירה טרם נבנה, ואנו עדיין רחוקים מירושלים הנזכרת בנבואה. ואף על פי כן, לאחר אלפיים שנות שלטון זר חזרה ירושלים לשלטון ישראל, יש בזה משום "חפציבה".

גם אופן שחרורה של ירושלים מוליך לכיוון של "חפציבה". אמירת ההלל היא בזכות ניסי המלחמה. הרב אונטרמן, שהיה אז רב ראשי, היסס לומר הלל בברכה ביום העצמאות, אך ביום ירושלים הורה לנהוג כן, ונימק בכך שביום העצמאות יצאנו מעבדות לחירות ואילו ביום ירושלים ניצלנו ממוות לחיים.

בקרב אומות העולם מצאו אז קווים מקבילים בין נבואות התנ"ך למה שהתרחש, כוכבים ממסילותם נלחמו עבורנו, יצאנו למלחמה בגלל שארם א-שייח, אך נצחונותינו בסיני התגמדו לעומת שחרור ירושלים. אנו אומרים הלל על הישועות במלחמת ששת הימים, אך משמעותה של מלחמה זו היא ירושלים.

"והיה כי יבאו עליך הדברים האלה... והשבת אל לבבך...". (דברים ל', א)

עלינו להתבונן בדרכי ה' ולהפנים את הלקחים. הקב"ה מְתַקשר עִם עם ישראל על ידי המאורעות ההיסטוריים הרגילים, ועל אחת כמה וכמה על ידי המאורעות העל-טבעיים. זאת שפה עם קודים משל- כמו שבתורה שבכתב יש פרדס, פשט ואף סוד, כך גם במאורעות שהקב"ה עושה עמנו ישנם שני סוגי ניסים:

1) "מה רבו מעשיך ה' " - ניסים גלויים כקריעת ים סוף, אין מי שלא יבחין בהם.

2) "מאד עמקו מחשבותיך", ניסים נסתרים כבמגילת אסתר. רק המסתכל הנבון יראה את התכנון הא-להי מן הפרט הראשון דרך השתלשלות הדברים עד לסיומם.

אך כל אלו הם בבחינת תורה שבכתב - כולם הגיעו מהקב"ה. קיימת גם תורה שבעל-פה שמשמעותה יצירה משותפת של כנסת ישראל והקב"ה.

מאז החורבן ועד לתקומת המדינה - קורות עמינו תחת ההשגחה הא-להית, היו בבחינת תורה שבכתב. בחמישים שנות עצמאותנו, הניסים והנפלאות שבאו לעם ישראל בארץ ישראל הינם בבחינת תורה שבעל פה. ההשגחה נותנת את הכלים והעיתוי, ועם ישראל נלחם ומבצע.

עם תקומת המדינה פסקה גישתו של חזקיהו המלך: "אני ישן על מיטתי ואתה עושה" (איכה רבה פתיחתא). מעתה, כל עוד אין אנו זוכים להשראת השכינה ובניין בית המקדש, הניסים והמצוות הם בבחינת תורה שבעל-פה. על עם ישראל מוטלת אחריות כבדה. לאחרונה נודע כי צמרת הצבא חזתה עוד לפני המלחמה בדיוק רב את הניצחון ואת משך המלחמה, ואף היה אומדן של מספר ההרוגים. זכתה כנסת ישראל, ותכנון המטכ"ל היה תכנון א-להי - הקב"ה דאג לעיתוי, למניעת הכשלונות.

כל הדברים הללו נכונים לגבי מצרים וסוריה, אך כיבוש ירושלים היה בבחינת תורה שבכתב. לא היו כל תכנונים מעשיים לכבוש את העיר, מסרי הרגעה הועברו לירדנים, ובכל זאת פתחו הירדנים במערכה. "... לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה כי חפץ ה' בך וארצך תבעל". הגמ' מספרת שירושלים חרבה בגלל קמצא ובר קמצא. האומנם לוּ לא התבלבל אותו שמש וזימן את קמצא היתה ההיסטוריה נראית אחרת? הגזירה כבר נגזרה אך ההשגחה חשפה תמונה סמלית ששיקפה את הסיבות למצב. ההשגחה חשפה אז מקרה של שנאת חינם. גם בתקופת התקומה הקב"ה חושף תמונה. התמונה המשמעותית היא תמונתם של צנחנים בוכים ליד הכותל. לא אחד, רבים: חילוניים, בני קיבוצים - כאן אירע השינוי, נחשפה כמיהתו של העולם החילוני המנותק ליהדות. יש בכך מסר עמוק מאוד בנוגע לתודעתו הדתית של כל עם ישראל. בנבכי נפשו ובעומק נשמתו קשור הוא אל ה'. מתוך אחדות האומה שוחררה ירושלים.

 

 

 


* השיחה נאמרה בליל יום ירושלים התשנ"ז, ופורסמה בדף קשר מס' 604.