דילוג לתוכן העיקרי

חסידות ליום כיפור: מהות הכפרות

קובץ טקסט

בשולחן ערוך מובאת מחלוקת בין השו"ע לבין רמ"א ביחס למנהג הכפרות:

מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג.

הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו, ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין. ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ), ולוקחין למעוברת ב' תרנגולים אולי תלד זכר. ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו" (ישעיה, א', יח). ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל).

(שלוחן ערוך, אורח חיים, תר"ה, א).

השו"ע התנגד למנהג הכפרות משום שהוא נתפס על ידו כמעשה חסר היגיון, הדומה ל"דרכי האמורי" (עיינו שבת סז:; רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י"א; בית יוסף, אורח חיים, תר"ה). הרמ"א מצדד במנהג, משום שהוא הוזכר בספרי חכמי ישראל האחרונים והונהג בפועל בקהילות האשכנזים.

התנגדותו של השו"ע למנהג מעוררת ביתר שאת את הצורך לברר את מהותו של המנהג. האדמו"ר ר' שמואל מסוכצ'וב מביא בהקשר הזה את דברי האר"י ז"ל: 

איתא בכתבי האריז"ל דכפרות הן מעין שעיר המשתלח.

לדעת האר"י, מנהג הכפרות הוא תחליף או זכר לשעיר המשתלח.

ר' שמואל עומד על קושי שמתעורר לאור דברי האר"י:

ויש לדקדק: הלוא שעיר המשתלח בא אחר השעיר שהוא לה', כאמרם ז"ל (יומא מ' ב) "עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי? עד שעת מתן דמו של חברו". ולמה זה מקדימין הכפרות?

השעיר המשתלח במקדש היה נשלח לאחר שהשעיר לה' היה נשחט, ואם היה כן היה ראוי למצוא דרך לעשות זכר לשעיר המשתלח ביום כיפור עצמו, לאחר עיקר עבודת היום, ולא לפני יום כיפור. ר' שמואל מסביר את העניין לאור דברי אביו, ר' אברהם מסוכצ'וב, בעל ה"אבני נזר":

ונראה דהנה כבוד קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד, דשעיר שהוא לה', הוא להגביה את החלק הטוב, ושל עזאזל הוא לדחות החלק הרע, כדכתיב "ונשא השעיר עליו" (ויקרא, ט"ז כב) וגו'[1], עד כאן תורף דבריו. ויש לומר עוד, דענין הכפרות ואכילת ערב יום הכיפורים הם דוגמת שני השעירים. דמאחר דהכפרות הן דוגמת שעיר המשתלח, לדחות החלק הרע, יש לומר דענין אכילה בערב יום הכיפורים היא להגביה את החלק הטוב, זה בחינת שמאל דוחה וזה בחינת ימין מקרבת. ועל כן איתא בספרים שבאכילת ערב יום הכיפורים מתקנין את האכילות של כל השנה שלא היו כהוגן, כי כשמאירה בחינת ימין המקרבת יש בכחה לקרב אף מי שלא היה כל כך ראוי...

ולפי זה יש לומר במקדש, שהיתה הקדושה בהתגלות, והיה מאיר אור החסד בעולם, וימינו פשוטה לקבל שבים[2] ולקרב את באי עולם אפילו אותם שלא היו עדיין כל כך ראוים. ועל כן בא שעיר לה' קודם המשתלח, להורות שעל ידי קירוב הרחוקים ניתן בהם כח ועוז לדחות הרע מקרבם, וכמדת אברם אבינו עליו השלום (בראשית, י"ח, יט) "צדקה ומשפט", ברישא צדקה והדר משפט.

אך עתה בעונותינו הרבים שחשך השמש בצאתו והקדושה והחסדים בהסתר, וכל אויר העולם מלא רוחות רעות, "גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה" (איכה, ג' ט), "מי יעלה בהר ה'" (תהילים, כ"ד, ג). ועל כן העצה היעוצה היא רק להיות לבו נשבר בקרבו, ולהיות בעיני עצמו כמי שאין לו חיים כלל, וכאילו הוא מעותד להיות חס וחלילה דמו נשפך דוגמת הכפרות, אלא שהכפרות הן חליפתו תמורתו כפרתו. ובזה הוא מדחה את החלק הרע, ועל כן הן כדוגמת המשתלח. ולעומת שהוא גומר בלבו לבטל את החלק הרע ולדחותו ממנו, בא לעומתו בקדושה...

לדעת ה"אבני נזר", השעיר לה' נועד לחזק את הטוב, והשעיר לעזאזל נועד להרחיק את הרע. לאור דברי אביו ר' שמואל משלים את דברי האר"י וקובע שמנהג הכפרות מחליף את השעיר המשתלח, ומצוות האכילה בערב יום כיפור מחליפה את השעיר לה'. במצוות האכילה בערב יום כיפור מתקנים את האכילות של כל השנה שלא נאכלו בכוונה ראויה - לא אכילות של איסור, אלא אכילות שלא נעשו בכוונה ראויה. זו המשמעות של תיקון הטוב, וזה היה גם תפקידו של השעיר לה' - לרומם את המעשים הטובים שלא נעשו בכוונה ראויה. מצד שני, הכפרות, כמו השעיר המשתלח, מתמודדות עם הקלקולים שאותם לא צריך לרומם ולהביא לפני ה', אלא לזרוק ולשלח למדבר, דהיינו למקום בו לא הן יראו ולא יזכרו עוד.

לאור ההקדמות הללו מסביר ר' שמואל מדוע נוהגים לעשות את הכפרות בלילה שלפני יום הכיפורים. דווקא בזמן המקדש, שהארת הטוב הייתה גדולה, אפשר היה להתחיל בתיקון הטוב ובהמשך להתמודד עם הרע והקלקול. אבל בזמן הזה, כאשר הארת הטוב מועטת, צריך קודם כל להשליך את הרוע ורק לאחר מכן ניתן להעלות את הטוב; לכן מתחילים עם הכפרות, המסלקות את הרוע, ורק לאחר מכן עוברים למצוות האכילה, שנועדה להעלות את הטוב.

יש סיפור חסידים מיוחד על מנהג הכפרות של יהודי כפרי תמים בתקופתו של ר' אלימלך מליז'נסק:

חסיד ותיק של הצדיק ר' אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", והוא איש אמיד ונכבד, בא פעם בליל ערב יום הכפורים אל רבו הצדיק בבקשה שהצדיק יתן לו לראות כיצד הוא, הצדיק, עורך את סדר הכפרות...

אמר לו הצדיק:

מכיוון שכן, אתן לך עצה הגונה. תיסע לכפר פלוני ותיכנס לבית יהודי פלוני הגר שם, ותראה אצלו סדר יפה של כפרות.

לא סירב החסיד וציוה מיד לרתום את עגלתו ונסע לאותו כפר. משהגיע לשם שאל על מקום מגוריו של אותו יהודי, והראו לו בית בקצה הכפר. נכנס לשם כשעה לפני חצות הלילה, והנה הבית הוא בית-מזיגה וערלים יושבים בתוכו ושותים יי"ש[3] כדרכם, והחדר מלא עשן ממקטרותיהם של הערלים. האורח ישב לו וציפה לראות מה יהיה כאן. כשראהו בעל הבית ניגש אליו ושאלו מה חפצו. "עובר אורח אני אמר לו החסיד - ורצוני ללון פה הלילה". בעל הבית התחיל לפקפק ולגמגם: בביתי אין מקום, בכפר יש בתים אחרים, יותר מרווחים, אבל האורח הפציר בו לתת לו לשבת בקרן-זוית עד עלות השחר ואז ילך לו לדרכו. סוף סוף נעתר לו בעל הבית.

משהגיע קרוב לחצות התחיל בעל הבית לשלח את הערלים מן הבית, למי בפיתויים ולמי בגערות. משיצאו כולם, פתח את החלונות, בכדי שיצא העשן ויזדכך האוויר, ופנה לאשתו:

אישה! תביאי לי את ה"קונטרס" המונח בחדר השני על גבי הארון. הביאה לו את ה"קונטרס" והתחיל לקרא בו את כל חטאיו במשך השנה, שרשם ב"קונטרס" זה: ביום פלוני עברתי על זמן קריאת-שמע, ביום פלוני עשיתי כך וכך וכן הלאה. משגמר לקרא, התמרמר בבכיות ואנחות היוצאות מן הלב: אוי, רבש"ע, הלא בשנה העברה עשיתי תשובה והבטחתי להיות טוב וישר ולא לשוב עוד לכסלה, ולבסוף מה עלתה לי? אני הלא מלא עונות וחטאים ופשעים. וכך בכה ונאנח זמן רב מקירות לבו. אחר כך פנה שוב לאשתו:

אישה! הביאי לי עוד "קונטרס" אחד המונח במקום פלוני.

הביאה לו את ה"קונטרס" השני והתחיל לקרא בו: ביום פלוני הלכתי ליער להביא עצים והתנפלו עלי גוים ושברו את עצמותי, ביום פלוני מתה עלי בתי, ביום פלוני קרה לי אסון זה, וכך הלך וקרא את כל הצרות והפגעים שעברו עליו במשך השנה. ושוב בכה והתמרמר: אוי, רבש"ע, הלא בפירוש בקשתי מאתך בשנה העברה שתתן לי שנת ברכה וחיים ושלום, ואני בטחתי בך והאמנתי שכך יהיה, ולבסוף מה עלתה לי? משגמר לבכות אמר:

הרי סוף סוף ערב יום הכפורים היום וצריכים להתרצות. נשתווה נא בינינו, רבש"ע, אתה לא חייב לי ואני לא חייב לך.

ולקח את שני ה"קונטרסים", כרך אותם ביחד, סבב אותם על ראשו שלש פעמים, ובכל פעם אמר:

זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי...

וזרק את ה"קונטרסים" החוצה.

החסיד התבונן היטב לכל מעשה הכפרי, נתפעל מאד ממין "כפרות" כזה, נפרד מבעל-הבית ונסע בחזרה לליז'נסק. הגיע לשם בעוד לילה, ונכנס ישר לבית הצדיק. כשראהו הצדיק אמר לו:

תספר לי מה ראית שם אצל אותו יהודי.

וסח לו החסיד את כל המאורע.

אמר הצדיק:

זהו שאמר הכתוב: "כי עונתי עברו ראשי...ד' נגדך כל-תאותי", אבל לעומת זה גם "ואנחתי ממך לא נסתרה" (תהלים, ל"ח, ה - י).

(סיפורי חסידים למועדים, הרב זווין, ירושלים, תשס"א, עמודים 79 - 78).

גמר חתימה טובה.

 



[1]   הפסוק המלא הוא "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר".

[2]   על פי תנחומא, שמות, בשלח, ט"ו.

[3]   יין שרף - ויסקי ומשקאות חריפים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)