יורד לתוך אומנותו של חבירו

  • הרב שלמה לוי

יורד לתוך אומנותו של חבירו* / הרב שלמה לוי

הגמרא במסכת סנהדרין (פא ע"א) מביאה דרשה מפסוק ביחזקאל, ודורשת שאסור לאדם לירד לאומנותו של חבירו:

"דרש רב אחא ברבי חנינא:... 'ואת אשת רעהו לא טמא' - שלא ירד לאומנות חבירו".

נחלקו האחרונים בהבנת דרשה זו: האם הדרשה מכוונת לאותם דברים האסורים על פי ההלכה מדין זה, או שהכוונה היא שמה שאסור - אסור, והדרשה מדברת על לפנים משורת הדין, כלומר גם דברים המותרים על פי דין - ראוי להימנע מהם ממידת חסידות. החתם סופר הבין כהבנה הראשונה, ואילו חוות יאיר, שו"ע הרב ועוד הבינו כהבנה השנייה.

הסוגיה המרכזית הדנה בדין זה נמצאת במסכת בבא בתרא דף כ"א ע"ב:

"אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה - דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי"

אדם מסוים התפרנס מטחינת החיטים של שכניו למבוי. בא אדם אחר, ממבוי אחר, והציב שם את הריחיים שלו. הדין הוא שהראשון יכול לעכב בידי השני, כיון שיכול לומר לו שהוא פוגע בפרנסתו.

הגמרא מנסה ללמוד מדין אחר סיוע לדין זה:

"לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. וכמה? אמר רבה בר רב הונא עד פרסה."

אם אדם רוצה לפרוש את רשת הדייגים שלו במקום שיש כבר דייג אחר, הוא צריך לעשות זאת במרחק רב כדי לא להפריע לדייג השני. לכאורה נראה, שדין זה הוא אותו דין של בעל הריחיים. אך הגמרא דוחה את הראייה הזו:

"שאני דגים דיהבי סייארא."

בהסבר הדחייה נדון בהמשך המאמר.

מסקנת הגמרא, בכל אופן, היא:

"אמר רב הונא בריה דרב יהושוע: פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי - מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא - לא מצי מעכב, בר מבואה אבר מבואה אחריתי - לא מצי מעכב. בעי רב הונא בריה דרב יהושוע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי? תיקו."

יש לחלק: אם מדובר באדם תושב עיר מסוימת - אסור למישהו מעיר אחרת לבוא ולקפח את פרנסתו, אבל אם מדובר במצב ששניהם תושבי אותה עיר - מותר לשני לפתוח את אותו העסק לצדו של חבירו. במילים אחרות, מסקנת הגמרא היא שדברי רב הונא בתחילת הסוגיה נדחו להלכה, כי הם סותרים את מסקנת הגמרא. לגבי המצב של שני אנשים הגרים בשני מבואות שונים - הגמרא נשארת בתיקו.

לכאורה, לסוגיה זו אין השלכה לימינו. הסיבה היא שהיום, כל אחד יכול לפתוח איזה עסק שהוא רוצה בכל מקום שיחפוץ בכך.

זוהי ההלכה למעשה כי במקרה זה, הדין תלוי במנהג הנהוג באותו מקום, וכיוון שהיום כולם יכולים לפתוח את העסק שלהם בכל מקום - מותר הדבר גם על פי ההלכה. על אחת כמה וכמה שהיום בעלי העסקים משלמים ארנונה לרשות המקומית, והגמרא אמרה שאם הוא משלם מס - מותר לו לעבוד היכן שרוצה.

ראוי להדגיש שיש מקרים בהם אנו אומרים שמכיוון שהמציאות השתנתה, ומנהג העולם השתנה - לכן הדין שונה. כמו בדוגמא שלנו, ואין שום משמעות למעשה של מי שיוותר על זכותו לפתוח עסק בגלל ההלכה הזו, כיון שהלכה זו לא נוהגת היום. לעומת זאת, ישנם הרבה מקרים בהם מנהג העולם איננו משנה כהוא זה מההלכה: אם נוהגים לשקר או לגנוב וכו'. לא יעלה על הדעת שאם כל הסוחרים מרמים לגבי הסחורה שלהם - הדבר יהיה מותר. הקושי הוא, כמובן, איפה עובר הגבול, מה מושפע ומה לא מושפע.

דוגמה נוספת: מדריכי טיולים שלוקחים את המטיילים לנקודות עצירה מסוימות בכדי לזכות בארוחה חינם. דבר זה אמנם מקובל, אך האם הוא מותר? יש פה קבלת שוחד, כי הוא מקבל את משכורתו מהמטיילים כדי שייתן להם את השירות הטוב ביותר, ולא שייקח אותם לאן שטוב לו. עוד דוגמה רווחת היא שיצרנים מזמינים את האחראים על הקניות בכל מיני חברות לחופשות וכד' כדי שיקנו דווקא מהם את הסחורה. שוב, לא ברור כלל אם זה מותר.

נחזור לדברי הגמרא שדחתה את הראייה מהדין של הדייגים כי שם יש דין מיוחד. מה מיוחד במקרה הזה?

רש"י מסביר שהדגים הולכים לכיוון המזון שהראשון שם במצודתו, ולכן הם בדרך אליו, וכאשר השני לוקח אותם - כאילו לקח אותם ממש מהראשון, ולכן זה אסור.

בכל אופן, משמע שלמרות שדברי רב הונא נדחו להלכה, בכל זאת הדין של הדגים כן נפסק להלכה כי זה דין מיוחד.

רבנו גרשום מסביר שהדגים נמצאים בתוך מצודתו של הראשון, וכאשר השני פורש את מצודתו הם הולכים למצודה שלו, ולכן זה גזל כי הראשון כבר זכה בהם.

באחרונים, יש שתי תשובות בסיסיות בסוגיה זו: שו"ת המהרש"ל בסימן לו' ובשו"ת חתם סופר חושן משפט סימן עט.

החתם סופר מביא בתשובתו שלוש שיטות של ראשונים בהסבר סוגיה זו: רש"י, רמב"ן והר"י מגש. לא ניכנס לתשובה זו, רק ניגע במה שיוצא ממנה:

* הדין של הדגים אכן נפסק להלכה.

* הר"י מגש מסביר שבמקרה של הדגים, השני הורס את פרנסתו של הראשון לגמרי, והוא לא יוכל להתקיים ולכן הדין המיוחד. כלומר, ישנה חלוקה לפי המצב הנתון, ורק אם שניהם יוכלו להמשיך ולהתפרנס - מותר לשני לפתוח את העסק בסמוך לראשון. ואכן, רבים מפוסקים הלכו בדרכו של הר"י מגש, ופסקו שבמצב שהדבר פוגע לגמרי בפרנסתו של האחר - הדבר אסור.

בארצות הברית, רב בית הכנסת מקבל משכורת מהמתפללים. ה"אגרות משה" נשאל בנוגע למקרה שמישהו פתח בית כנסת נוסף ונפגעה פרנסתו של הרב הראשון בצורה רצינית, ופסיקתו היתה שהדבר אסור.

כאן המקום להעיר שכל המדובר כאן הוא במצב שהראשון לא יכול להתחרות במה שהשני מציע מכל מיני סיבות. אבל, אם כולם הולכים לשני כי, לדוגמה, השירות שם יותר טוב - זה ודאי מותר גם אם פוגע בפרנסתו של הראשון לגמרי, משום שהראשון יכול להתחרות בזה ולשפר את שירותו.

בנוסף, צריך לבחון האם יש נפקא מינה להלכה לפי שיטת רש"י במצב שאנשים כבר נמצאים בתהליך מסוים, כגון שעומדים בתור לעלות לאוטובוס, ובא מישהו ומשכנע אותם לנסוע איתו יותר בזול וכד' - לפי שיטת רש"י זה אסור.

יש מרכיב נוסף בו צריך להתחשב: הרמ"א בסימן קנו פוסק שאם יש צורך לציבור בדבר - מותר שמישהו יפתח עסק ואפילו הוא מחוץ לעיר. דבר זה נפוץ ביותר כמו חנויות מכולת במקומות קטנים שלעיתים מפקיעות מחירים.

סוגיה נוספת הקשורה לנושא זה נמצאת בקידושין דף נט ע"א:

"רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא. אזל רבי אבא, זבנה. אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, ... אמר ליה עני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה הימנו מאי? אמר ליה נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה לא הוה ידענא."

אם מישהו כמעט וזכה במשהו, או שמתכוון לזכות בו, אסור למישהו אחר 'לחטוף' את זה ממנו, גם אם זה נעשה כדת וכדין.

התוספות שם שואלים מה הקשר בין המקרה עם השדה של רב גידל לסוגיה של עני המהפך בחררה. מסביר רבינו תם שגם בעני המהפך בחררה לא מדובר על חררה של הפקר, אלא שהעני התכוון לקנותה, אבל אם היא הפקר - אין איסור בדבר. מקשים התוספות והרי במקרה עם הדגים, הדגים הם הפקר אם כן, מדוע אסור לפרוש את מצודתו בקרוב לדייג הראשון?

מסביר התוספות שהמצב בדגים הוא שונה כי אין מדובר על קנייה חד פעמית, אלא על המקצוע שלו, ולכן הדין שם שונה. מכאן יוצא עיקרון חשוב: בעני המהפך בחררה האיסור הוא לא על המוכר, אלא על הקונה, שאסור לאדם שרוצה לקנות, להפריע לקנייתו של חבירו. מכאן משמע, בין השאר, שאם מישהו מנסה להתקבל לעבודה וכבר כמעט סגרו איתו, וכן אם מישהו מנסה לסגור חוזה עם מישהו, וכבר עברו את השלב הסופי - אסור לאף אחד לבוא ולנסות להניא אותם מההסכם על ידי הצעות טובות יותר.

וכך פוסק השולחן ערוך בסימן רלז:

"המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו, בין קרקע בין מטלטלים, ובא אחר וקנאו - נקרא רשע, והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר."

והרמ"א פוסק בסימן שפו סעיף ג:

"ראובן שהלווה מעות לעכו"ם על משכונות, ובא שמעון ואמר לעכו"ם להלוות לו בפחות, והחזיר לראובן מעותיו - פטור דהוי גרמא בנזיקין, מיהו מקרי רשע"

הרשב"א בתשובותיו (מובא גם בבית יוסף) נשאל על מקרה שאדם היה רגיל לקנות את כל בגדיו אצל חייט מסוים, ובא מישהו וניסה לגנוב לו את הלקוח. הרשב"א עונה שאמנם אי אפשר להוציא ממנו בדין, אבל גוערים בו ומוחין בעדו.

לסיכום, מותר להתחרות, ולא כל תחרות נחשבת ליורד לתוך אומנותו של חבירו. אבל, כאשר עושים פעולה שברור שתמוטט את השני - הדבר אסור בתכלית האיסור.

 

* המאמר לא עבר את בקורת הרב