יחסי עובד - מעביד

  • הרב אביעד ברטוב

א. הקדמה

על פי חוקי המדינה העסקת אדם כורכת עמה חובות רבות, ומעסיק החושב כי בהתקשרות שלו עם הפועל הוא חייב רק לתת לו את שכרו טועה: הוא חייב, למשל, לדאוג לשמירת גופו של הפועל, לרווחתו, ועוד. הלכות שכירות, אשר בהם הרמב"ם עוסק בעיקר בחובות של המעסיק כלפי הפועל, מסתיימות בחובה של הפועל כלפי בעל הבית:

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, וייבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במארה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן מלאכה, שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה.[1]

וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקוב הצדיק אמר "כי, בכל כוחי עבדתי את אביכן" (בראשית, ל"א, ו). לפיכך, נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר "ויפרוץ האיש מאוד מאוד" (בראשית, ל', מג).

(הלכות שכירות, י"ג, י - יא).

באיזו מידה על הפועל לדקדק על עצמו? האם כל אדם חייב להדמות ליעקב אבינו אותו מזכיר הרמב"ם בסוף דבריו, אשר למרות כל מעשיו של נבל הארמי שמר על מתח עבודה גבוה והשקיע את מרב מאמציו, או שמא החובה של עשיית המלאכה בדקדוק היא נגזרת של יחסי העבודה שבין הפועל לבין בעל הבית?

ב. הפוסקים אחרי הרמב"ם

הטור והשו"ע המביאים את דברי הרמב"ם משנים מעט את דבריו, וייתכן שניתן להבין מכך שהם מסתייגים מעט מדבריו. וכך כותב השו"ע:

מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר "כי בכל כחי עבדתי את אביכן", לפיכך נטל שכרו בעוה"ז שנאמר "ויפרוץ האיש מאד מאד".

(חו"מ, של"ז, כ).

רבי יוסף קארו מצטט את דברי הרמב"ם בשינוי קל: הוא משמיט את כל חלק הפתיחה בו משווה הרמב"ם בין חובת הזהירות של הבעלים שלא לגזול את שכר הפועל 'עני', חובה אשר מקורה בציווים המפורשים בתורה, לבין חובת מוסר העבודה של הפועל.

להשמטה זו יש משמעות רבתי: על פי הרמב"ם, חובתו של הפועל לדקדק בניצול זמנו שקולה בחשיבותה לחובה של בעל הבית לדקדק בשכרו. לעומת זאת, על פי השו"ע מדובר בחובה העומדת בפני עצמה. לחובה זו יש ככל הנראה שתי רמות: הרמה הבסיסית היא שמירה על ניצול אופטימלי של שעות העבודה, והרמה השנייה היא מחוייבות לעבודה גם כאשר המעסיק מהתל בפועל ופוגע בתנאיו.

ג. הרובד הבסיסי - החובה לניצול הזמן

התוספתא במסכת בבא מציעא עוסקת בדרך לניצול הזמן האופטימלי על ידי הפועל:

אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום, לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. לא יהא מרעיב ומסגף את עצמו ומאכיל מזונותיו, מפני גזל מלאכתו של בעה"ב.

רשאין פועלין לאכול פיתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, ורשאי בעה"ב להשקותן יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה.

(פרק ח').

פועל אינו רשאי לעבוד יותר משעות העבודה הרגילות, כי הדבר יפגע בתפוקת העבודה ויש בכך גזל של המעסיק. מאידך, בנושא מזונות אנו רואים שיש לפועל חרות רבה יותר, ומותר לו ליצור מצב בו הוא יאכל יותר מן המזון שמוצע לו (כשם שמותר לבעל הבית ליצור מצב בו הפועל ירצה לאכול פחות).

הלכות אלו הן הבסיס לחובת הפועל: מוטל עליו לעשות את מלאכתו נאמנה, ולצד שמירה על האינטרסים שלו הוא מחוייב לדאוג לתפוקת עבודה מלאה. אולם, על גבי רובד זה, הרמב"ם מבין, בעקבות הפסוקים וכלל הנראה גם בעקבות דברי המדרש, כי קיימת חובה נוספת.

ד. ההתנהגות הראויה - בכל כוחי

יעקב אבינו אומר לנשיו ברגע של גילוי לב את הקושי העצום שהיה לו בכל זמן בו הוא עבד במשק ביתו של לבן:

(ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹוקֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

(ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

(ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹוקִים לְהָרַע עִמָּדִי.

(בראשית, ל"א).

יעקב אבינו מספר על יחסי העבודה הלא הוגנים של לבן, אשר אינו עומד בתנאי ההעסקה ומשנה אותם מעת לעת, בניגוד להתנהגותו שלו - הוא שמר לאורך כל זמן זה על מתח עבודה גבוה. על מעשים אלו יעקב זכה מהקב"ה להגנה מיוחדת: מעשי הרמייה של לבן לא הצליחו, ויעקב שגשג מבחינה כלכלית. המדרש רואה בהצלחה זו "זכות מלאכה":

"השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (בראשית, ל"א, כד). מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד, שנאמר "לולי אלוקי אבי אלוקיי אברהם" וגו', אם כן לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו. "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש" (שם, מב) - שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו. למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר "ומעשה ידיו ברכת" (איוב, א', י) - צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו.

(מדרש תנחומא, בראשית, ויצא, י"ג).

המדרש משווה בין שתי זכויות לעניין שמירת ממון: זכות אבות - זכות אשר האדם לא טרח בה והוא קבלה מכוח משפחתו, וזכות מלאכה, שהיא השתדלותו. זכות המלאכה גדולה מזכות האבות - כך היה אצל יעקב אבינו שניצל מהערמותיו של לבן הארמי בזכות המלאכה, ולא בזכות אבות. בדרכו של המדרש הלך גם הרמב"ם, אשר כתב כי מי שמקפיד ונזהר במלאכתו זוכה לשכר אף בעולם הזה. אדם בעל רף מוסר עבודה גבוהה רואה את פירות עמלו במציאות.

ה. פועל שאינו נותן את מיטבו

ייתכנו מקרים בהם פועל יעבוד את שעות העבודה שהוא התחייב להם ולא יתבטל ממלאכתו, אך הוא לא יעשה את מיטב מאמציו בעבודתו ויהיה חסר מוטיבציה, משום שבעל הבית שלו אינו מתנהג עמו כראוי. מדברי המדרש עולה שיש בכך פגם:

מיכן אמרו: פועל שקיבל מלאכתו של בעל הבית, חובה עליו לעשותו כמות שהוא חפץ בו. ואם אינו עושה לו רצונו, עליו הוא אומר "ארור עושה מלאכת ה' רמייה" (ירמיהו, מ"ח, י).

(אליהו רבה, ט"ז)

המדד של הפועל צריך להיות 'רצונו של בעל הבית' ולא רצונו שלו, ולכן אם הפועל אינו עושה את רצון בעל הבית הוא בכלל 'ארור' הנזכר בדברי ירמיה - "ארור עושה מלאכת ה' רמייה". לעומת החובה שראינו לעיל בדברי הפוסקים, הבוחנת מדדים אובייקטיבים של ניצול הזמן על ידי הפועל, המדרש מעלה דרישה גבוהה יותר - לעשות את רצונו של בעל הבית. על פי הפוסקים, אפוא, במידה ובעל הבית יעלה דרישות אשר אינן תורמות להצלחת העבודה אלא מטרתן היא לקנטר את הפועל, לא ברור שהפועל יהיה להענות להן שכן אין חובה לפועל לעשות את רצונו של בעל הבית, אלא רק לעשות את עבודתו כראוי. 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   הלכות ברכות, ב', ב.