י"ט אדר, יום השנה לנפילתם בקרב בלבנון של תלמידי הישיבה דניאל ישראל מושיץ ודוד (דידי) כהן הי"ד

  • רבני ותלמידי הישיבה

"דני ודוד - אנשי מסתרי הנפש היו. בפשטות ובטבעיות, כמעט בהיחבא ובהסתר חיו ויצרו. מתוככי הנפש, משורשי נשמתם, נבעה ופרצה החוצה אותה פשטות, אותה תמימות ויושר, אותה ענווה זהירה, שליוותה אותם והדריכה את צעדיהם"

מתוך הספדו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (הופיע לראשונה בעלון שבות 113):

דוד ודני, טובי עין וטובי לב, מלאי אכפתיות ונכונות לעזרה, נושאים בעול עם חבר, גיבורים בכל המובנים, גיבורים בבית המדרש וגיבורים בצאתם למלחמה. גיבורים במאבקים עצמיים על שלימות וייחודיות, גיבורים במעבר מבית המדרש אל שדה הקרב.

"אמר רבי יוחנן: מניין לשינוי בגדים מן התורה, שנאמר: 'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים'" (שבת קיד.)

שינוי בגדים, מעבר. מבגדים אזרחיים למדי צבא, ממדי צבא לבגדים רגילים. ותמיד נשארים בני תורה, בני ישיבה, רק הבגדים נשתנו מדי פעם.

יש צריך להיפרד לזמן מה מאוהלה של תורה. בתהילים כתוב: "ויטוש משכן שילו, אהל שיכן באדם". פעמים שאדם צריך לנטוש את המשכן, את בית המדרש. אבל יש מי שזוכה על ידי מאמצים גדולים, שאף בשעה שהוא עוזב את האוהל - אוהל שיכן באדם. האוהל שוכן בתוכו. לוקח הוא עימו את אוהל התורה לכל מקום שהולך בו. הוא חי באוהלה של תורה ומת באוהלה של תורה.

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מתוך מאמר לזכרם (חלק ממאמר בעלון שבות 113):

מהלך ועומד, עומד ומהלך – בין קוטבי יציבות סטטית והתפתחות דינמית, נע היקום. מני בראשית ברא מכתיב המתח את קצב קיום הארץ, אשר לעולם עומדת, ואשר בה זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. כך, עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, גזרה החכמה הקדומה; וכך, בתנודה מתסיסת יצירה לשלוות נפש, מימי המעשה לשבת קודש, הטביעה את חותמה על הבריאה כולה.

ועל האדם כחלק הימנה – אך לא רק כחלק, שכן למציאות הרוחנית מתח משלה. הדברים אמורים לגבי האנושות ככלל, אך מתיישמים כמובן לגבי יחידים, אם כי בדרכים שונות. ארבע מידות בבני אדם: עומד ואינו מהלך, מהלך ואינו עומד, אינו מהלך ואינו עומד, ומהלך ועומד גם יחד. מושרש שמרני השמח בחלקו ונטול כל יוזמה, לעומת רץ מתמיד שהקרקע בוערת תחת רגליו; מתרוצץ שלא אצה לו הדרך, אלא מזנק לכל עבר בהעדר דרך; והמשכיל לשלב תנוחה ותנועה במסגרת מסע חיים הבנויים על עבר והווה, אך מכוונים לעתיד.

לקבוצה הרביעית, על פי עדות עצמו, השתייך אברהם אבינו. "גר ותושב אנוכי עמכם" – ולא רק עם בני חת, אלא עם הקב"ה; ובעקבותיו, עם שומרי שבת וקוראי עונג: "כי גרים ותושבים אתם עמדי". עם אשר נעים זמירותיו ידע להצהיר, בהמשך פרשת "ויברך דוד": "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקוה" דוד דיבר בראשית מבצע בניין הבית אשר, כדעת הרמב"ם, נתקדש לשעתו לעתיד לבוא כאחת. מי יגלה עפר מעיניך, זנון האיליאטי, שעל האבסורד הפרדוקסלי שבתנועת הקיום עמדת, אך לסוד מהלך כעומד של עם גר ותושב לא ירדת. "אלה מסעי בני ישראל" – ובפרטיהם אתה מוצא ויסעו-ויחנו, ללמדך שמכיוון ש"על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו" שכל חניה – מסע, וכל מסע – חניה.

בנים נאמנים לעמם, אם כי לא רק במובן הזה, היו דוד ודני. כל אחד, בדרכו, תוהה, חותר ומתקדם; וכל אחד ניצב על יסוד מוצק של אהבת תורה ויראת שמיים. שורשים ושאיפות, מסגרת וחלומות, מהלכים כעומדים, שבעוד כברת דרך ארוכה לפניהם, נלקחו לעולם שכולו שבת ומנוחה. "ה' באור פניך יהלכון".