יסודם של איסורי האכילה

כמה אחרונים דנו בשאלה בסיסית הנוגעת לכל איסורי האכילה שבתורה: האם יסוד האיסור במעשה האכילה, או בהנאה הנלווית אליו? לגבי מרבית האיסורים שבתורה, כמו שבת, עבודה זרה, גזל וכו', ברור שמה שנאסר הוא המעשה עצמו, גם אם האדם נהנה ממעשיו. אולם לגבי מאכלות אסורים הסתפקו האחרונים: האם גם שם האיסור הוא לבצע פעולת אכילה, או שמא האיסור הוא ליהנות מן האכילה, ופעולת האכילה היא רק "היכי תימצי" להגיע לידי הנאה כזו?

בגמרא בפסחים כד ע"ב מבואר שהאוכל מאכלות אסורים באופן שאינו נהנה מהם, כגון שאוכל חֵלֶב חי, או שאוכל איסורים כשהם רותחים וגרונו נכווה מהם, אינו לוקה. לדעת מרבית הראשונים, אכילה כזו אסורה רק מדרבנן. דין זה מובן מאוד אם ההנאה היא מוקד האיסור. אם יסוד האיסור במעשה האכילה, צריכים לומר שאכילה שאין נהנים ממנה היא אכילה משונה, שאינה נחשבת מעשה אכילה.

כידוע, ישנם דברים שאסורים גם בהנאה (מכירה, שימוש לצרכים רפואיים ועוד), ולא רק באכילה. בגמרא בפסחים כא ע"ב נחלקו אמוראים, האם כל מה שאסרה התורה באכילה נאסר מן הסתם גם בהנאה, אלא אם כן התירה התורה בפירוש ליהנות ממנו, או שמא להיפך: מה שאסרה התורה באכילה לא נאסר בהנאה, אלא אם כן נאסרה ההנאה בפירוש. מסברה יש מקום לתלות את המחלוקת בדיון האחרונים דלעיל: אם מעשה האכילה הוא שנאסר, אין סיבה להניח שגם הנאה נאסרה; אם הנאת האכילה נאסרה, יש מקום לומר שהתורה נקטה רק דוגמא להנאה שכיחה, ויש לאסור גם הנאות אחרות (וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת קפ"ז).

לשאלה זו ישנה השלכה מעשית, במקרה שאדם אכל משהו שאסור גם בהנאה. מדברי רבי עקיבא איגר (פסחים שם) עולה שהוא ילקה פעמיים: פעם על מעשה האכילה, ופעם על ההנאה מן האכילה. ואילו המשנה למלך (יסוה"ת ה', ח) כותב שלוקה רק פעם אחת, כיוון שגם האכילה אינה אסורה אלא משום ההנאה הכרוכה בה.

ישנה הלכה הקובעת, שמי שעבר על איסור כלשהו כשהוא 'מתעסק' - פטור. הכוונה היא לאדם שכלל לא התכוון לבצע את הפעולה האסורה, אלא הדבר אירע לו בשעה שהתעסק בדבר מה (כגון שלא שם לב, נשען על מתג החשמל בשבת וכיבה את האור). ברם, בגמרא בכריתות יט ע"ב מבואר שהמתעסק בחלבים ועריות - היינו, באיסורי אכילה או באיסורי ביאה - חייב, שכן נהנה. לפי המשנה למלך הדבר מובן מאוד: בדרך כלל מתעסק פטור כיוון שלא ניתן לייחס אליו את המעשה (כביכול הוא לא כיבה את האור, אלא הוא נשען על הקיר, והאור נכבה מאליו). אולם פטור זה אינו קיים באיסורי אכילה וביאה, שכן איסורים אלו יסודם אינו במעשה אלא בהנאה, כך שלא אכפת לנו שהוא לא עשה את המעשה, העיקר שנהנה. לפי ר' עקיבא איגר נצטרך לומר שההנאה של אותו אדם יוצרת קשר ישיר בינו לבין המעשה, ושוב לא ניתן שלא לייחס אליו את המעשה.