זבחים | דף צו | יסוד דין מריקה ושטיפה
המשנה בדף צ"ד עמוד ב' מסיימת את העיסוק בענייני כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, ועוברת לדיון בעניין "מריקה ושטיפה". שני העניינים נזכרו בסמיכות בפרשיית החטאת שבפרשת "צו", ואולם חז"ל פירשו כי עניין כיבוס הדם נוהג אך ורק בחטאת, בעוד שחובת המריקה והשטיפה נוהגת גם בשאר קודשים, בכפוף למחלוקת התנאים במשנה בדף צ"ה עמוד ב' בדבר חיוב מריקה ושטיפה בקודשים קלים.
במשנה בדף צ"ה עמוד ב' נאמר:
"אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח".
הבישול והעירוי ברותחים מוכרים לנו מתחומים הלכתיים אחרים, העוסקים בבליעת מאכלים בכלים. אין זה מקרה, כי התוספות על אתר (צה:, ד"ה עירה) עורכים, על רקע משנתנו, דיון ארוך ויסודי בדבר מעמדו של עירוי נוזל רותח מכלי ראשון. דיון זה הינו דיון הלכתי כללי, המשמעותי להלכות תערובות, להלכות בישול בשבת וכן הלאה. זכתה סוגייתינו, ואף שאלות נוספות בענייני תערובות איסור והיתר (מעמד בישול בתנור, נותן בר נותן טעם ועוד כהנה) נידונות בה ובמפרשיה.
מכלל הדברים עולה, שהחובה למריקה ולשטיפה נושאת תפקיד מרכזי אחד, והוא: להפליט מן הכלי את טעם הקודשים שנבלע בו במהלך הבישול. כאמור, מדובר על מנגנון הלכתי מוכר, הנוהג גם בסוגיות אחרות.
והנה, במשנה בדף צ"ו עמוד ב' נאמר:
"מריקה ושטיפה בצונן".
לכאורה, הדברים מתמיהים: אם תהליך המריקה והשטיפה אכן בא להוציא את האיסור שנבלע בבישול, כיצד ניתן לקיימו במים צוננים, הרי מים צוננים אינם מבליעים ואינם מפליטים?! הגמרא (צז.) מיישבת, שדברי המשנה שנויים בשיטת רבי. אין ספק, שגם רבי מודה שמוכרחים להפליט את הקודש הבלוע בכלי באמצעות מים חמים, אלא שלדעתו חובה זו הינה חובה כללית כדי למנוע את איסור "נותר", והיא איננה נוגעת למצות מריקה ושטיפה. מצוה זו, לדעת רבי, הינה מצוה עצמאית ומחודשת.
גם הגמרא בדף צ"ו עמוד ב' מבארת, כי על פי עמדת רבי ניתן להבהיר את ההבדל בין קדשים ובין שאר מאכלים הדורשים הגעלה: במאכלים רגילים (תרומה, בשר בחלב) די בהגעלה בלבד, בעוד שבקודשים נתחדשה מצות מריקה ושטיפה, המתקיימת גם במים צוננים.
חכמים חולקים על רבי. לדעתם מצות מריקה ושטיפה מקבילה לעניין ההגעלה המוכר לנו מכל התורה. כך מסבירה הגמרא בדף צ"ז:
"מאי טעמא דרבנן? מידי דהוה אגיעולי עובדי כוכבים".
כלומר, חכמים סבורים שהגעלת שנבלעו בהם קודשים שווה להגעלת שאר כלים שנבלעו בהם מאכלים אסורים, וזו בדיוק ה"מריקה". אמנם, גם הם מודים שישנה "שטיפה יתירתא" (צו:), ואולם ביסודו של דבר מדובר על תהליך של הגעלה.
החזון אי"ש (קדשים, קמא, סימן ל"ז) עמד על החידוש העולה מדבריו של רבי. בתחילה מציע החזון אי"ש, שלדעת רבי ההגעלה המפליטה את הקודש אכן איננה קשורה למצוה כלל ועיקר. לדעת החזון אי"ש, ניתן היה לבצע הגעלה זו אף על ידי גוי, שהרי אין מדובר על מצוה, אלא על פעולה טכנית בלבד. עם זאת, בסוף דבריו נסוג החזון אי"ש מהבנה מחודשת זו, ומסיק:
"ולכן נראה, דגם רבי מודה דהגעלה הוא גם כן מעיקר המצורה, וריכה להיות בעזרה דווקא, וככל דיני מריקה ושטיפה".
אם כן, למסקנת החזון אי"ש עמדתו של רבי קרובה לעמדת החכמים, שלפיה ביסודו של דבר, החובה היא חובת הגעלה.
לסיום, יש לעמוד על יישום מעשי לדיון שלפנינו. כפי שראינו, הספק העקרוני בביאור הסוגיה - ובהחלט ייתכן שהוא העומד במוקד מחלוקת רבי וחכמים - הוא האם ההגעלה המפליטה את האיסור מהווה חלק ממצות המריקה והשטיפה. התוספות בסוגייתינו (צו:, ד"ה לא צריכא) מעירים:
"ויש ללמוד מכאן דכלים האסורין כשמגעילן אין צריך לשוטפן בצונן אחרי כן אף על פי שנוהגין עתה לעשות כן".
התוספות מעידים על כך, שרבים נוהגים לשטוף כלים במים צוננים לאחר ההגעלה. התוספות סבורים שאין מקור לחובה כזו, ותמהים על המנהג. בתוספות המקביל בעבודה זרה (עו., ד"ה מכאן) מובאת מחלוקת בנושא: דעה אחת תמהה על המנהג, כפי שתמהו התוספות בסוגייתינו, ואילו דעה שנייה מצדיקה אותו.
בהחלט ייתכן, שהמחלוקת סביב מנהג זה נוגעת לדיון דלעיל. אם נפרש שחובת המריקה והשטיפה מתארת, למעשה, את סדר ההגעלה, בהחלט יש מקום להניח שכפי שהמריקה והשטיפה דורשת שטיפה בצונן לאחר ההגעלה, הוא הדין גם לפעולות הגעלה אחרות. אולם, אם נבין שמריקה ושטיפה הן פעולות ייחודיות לקודשים, שאינן קשורות לסדר ההגעלה, אכן אין מקום לדרוש שטיפה בצונן בשאר הגעלות.
להלכה, כתב השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תנ"ב סעיף ז'):
"נוהגין לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה מיד".
אמנם, המשנה ברורה על אתר העיר, שבדיעבד אם הכלי לא נשטף אין זה מעכב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)