יסוד מצוות כיבוד אב ואם

  • הרב יוסף מרקוס

*

[1]הדיבר החמישי מעשרת הדיברות היא מצוות כיבוד אב ואם:

"כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך".     (שמות כ, יב)

על פניו, ניתן להבין שמצווה זו שורשה במצוות שבין אדם לחברו. האדם חייב להכיר תודה להוריו על כך שבזכותם הוא קיים, ובדרך כלל, אף על ההשקעה הרבה שהשקיעו בו ועל החינוך שנטעו בו. אלא שיש כמה פרשנים שזיהו מצווה זו כחלק בלתי נפרד מהדברות הראשונות, ואף ראו במצוה זו, במהותה, מצווה שבין אדם למקום. וכך היא לשון הרמב"ן :

"והנה עשרת הדיברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד את האב המשתתף ביצירה".

האדם המכבד את הוריו בעצם מכבד את הקב"ה שהרי "שלושה שותפין הן באדם" (קידושין ל ע"ב) והוריו הם מעין נציגים ושליחים של הקב"ה ביצירת האדם[2].

להלן ננסה להוכיח כי באופן כללי הבינו בתלמודים הבבלי והירושלמי את הציווי בצורה שונה, אמנם נראה כי גם בין הראשונים בבבלי ישנם כנראה הבנות שונות.

גישות הבבלי והירושלמי

בגמרא בבבלי (קידושין לא ע"ב) נאמר:

"רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמי שכינה".

ברצוננו לטעון שזו הגישה הכללית בבבלי, גישה המזכירה את הסבר הרמב"ן הנ"ל, הרואה בהורים מעין שליחים של הקב"ה.

לעומת דברים אלה, מהירושלמי (קידושין פ"א, ה"ז) עולה נימה אחרת:

"אמר רבי אבון מה אם דבר שהוא כפריעת חוב כתיב בו 'למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך'...".

מכאן עולה לכאורה ההבנה שהדגם המרכזי בכיבוד אב ואם הוא פריעת חוב, הכרת תודה.

הבבלי (ל ע"ב[3]) מביא כמה דרשות על כיבוד אב ואם:

"ת"ר נאמר 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר 'כבד את ה' מהונך'. השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום".

אחרי כן מביא הבבלי דרשה זהה לגבי מורא אב ואם ומורא מהקב"ה. ובהמשך שם:

"וכן בדין ששלשתן שותפין בו. ת"ר שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני".

מהדרשות הנ"ל משתמעת גישתו של הרמב"ן, הקב"ה משווה בין כבוד ההורים לכבודו.

בירושלמי בהקשר זה נאמר:

"דתני רשב"י, גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו; נאמר כאן 'כבד את אביך ואת אמך' ונאמר להלן 'כבד את ה' מהונך' במה אתה מכבדו? מהונך, מפריש לקט שכחה ופאה... מאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים. אם יש לך את חייב בכל אלו ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם, בין שיש לך, בין שאין לך 'כבד את אביך ואת אמך', אפילו את מסבב על הפתחים". (ירושלמי קידושין פ"א, ה"ז)

מכאן משתמע כי "השוואת הכבוד" היא לעניין ממוני ולא לעניין מהותי.

כיבוד משל מי?

הבבלי (לב ע"א) דן בשאלה "משל מי", האם הבן צריך לכבד מממונו שלו, או מממון אביו. לכאורה, ניתן לתלות שאלה זו בחקירה שלנו. אם צריך לכבדו משלו, בהחלט ניתן להבין את המצווה כפריעת חוב. אך אם צריך לכבדו "משל אב", יתכן כי מצווה זו היא "כיבוד הא-ל", וכאן התורה לא דרשה הוצאה כספית.

הבבלי שם מכריע את השאלה:

"אורו ליה רבנן לרב ירמיה ואמרי ליה לבריה דרב ירמיה: כמאן דאמר משל אב".

מהירושלמי הנ"ל משתמע מפורשות שצריך לכבדו "משל בן": "אפילו את מסבב על הפתחים". וכן הבין "קרבן העדה" על אתר, ובביאור הגר"א (יורה דעה, סי' ר"מ, סעיף יד). לפי שיטתנו, הקושרת שאלה זו לחקירה של "השוואת הכבוד", הדבר מובן[4].

מחילת כבוד

הבבלי (לב ע"א) בסופו, מביא את דברי ר' יצחק בר שליא:

"האב שמחל על כבודו, כבודו מחול".

האם יש גבול למחילת האב על כבודו?

אם נבין את המצווה 'כפריעת חוב', יתכן לומר שפריעת החוב יכולה להעשות בכל צורה שההורים יבחרו. אך אם מדובר כאן 'בכבוד האל', אין זה נתון אישי בלבד, ולדברים מסוימים לא ניתן למחול. בדף לא ע"ב מובא:

"אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב, אבא מדלי לי כסא ואמא מזגא לי, היכי איעביד? א"ל מאמך קביל ומאבוך לא תקבל".

העובדה שיכול לקבל מאמו מובנת, שהרי יש אפשרות למחול על הכבוד. את זה שאביי מורה לו לא לקבל מאביו, מסבירה הגמרא: "דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה". וברמ"ה על אתר:

"לאו כל כמיניה לזלזולי דבן ביקריה דלמא חלשה דעתיה".

מכאן עולה מפורשות כי אף שהאב רוצה, במקום שיגרום לזלזול - אין הוא יכול למחול. ואכן הראב"ד (הובא בשו"ת הריב"ש סימן ר"כ) כותב:

"הרב שמחל על כבודו כבודו מחול... היינו מידי דלית ביה בזיון... אבל על בזיונו אינו יכול למחול, אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזת בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן לומר לו דברי חירופין וגידופין".

מנגד, בירושלמי (שם) מובא סיפור המוכיח לכאורה את ההפך. מסופר שם על אמו של ר' ישמעאל שהלכה לחכמים וטענה שבנה לא מכבד אותה. חכמים שלא האמינו, הלכו לבדוק את העניין עם ר' ישמעאל, והוא סיפר שהיא נהגה לשטוף לו את הרגליים ולשתות את המים, והוא מנע ממנה. ואמרו לו חכמים להניח לה "והואיל והוא רצונה, הוא כיבודה".

סיפור זה, המופיע בירושלמי, מתאים לדברינו להבנת הירושלמי בסוגיא זו, ואף שיש כאן בזיון גדול לאמו, התירו לה לעשות כך כי 'זהו כיבודה'.

יש לציין שבנקודה זו נחלקו הראשונים. לעומת הראב"ד והרמ"ה שהובאו לעיל, הר"ן על אתר כתב:

"מיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה, יקבל".

ובתור הוכחה מביא סיפור זה מהירושלמי. נראה אם כן, שלדעת הר"ן אף בבבלי הדגש הוא על 'פריעת חוב'[5].

בדף לב ע"ב מביאה הגמרא כמה מקרים של רבנים שהקפידו כשלא עמדו בפניהם. ומקשה הגמרא, שהרי רב שמחל כבודו מחול. עונה הגמרא: "אפ"ה הידור מיעבד להו בעו", וברש"י שם: "לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו". זאת אומרת שאף שמבחינת הרב הוא מחל על כבודו, עדיין יש פן של הידור שלא קשור למחילה. כאשר עובר לפניו רב, אין אדם רשאי להשאר אדיש לגמרי.

בגמרא דבר זה נאמר רק לגבי רב, אך הריטב"א העיר אחרת:

"והלכתא האב או הרב או הנשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול אלא דהדור בעי".

כך גם הבין המאירי על אתר. לפי הצעתנו שכיבוד אב הוא 'מכבוד האל', ברור מדוע גם לגבי האב לא ניתן להשאר אדישים לגמרי[6].

הגמרא (לג ע"ב) דנה במקרה שהבן הוא רבו של האב, מי קם מפני מי. הגמרא אינה פושטת את השאלה. הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו, ה"ד) פוסק שהבן יקום מפני האב. הרא"ש (סימן כ"ז) פוסק שיחמירו שניהם ויעמדו זה מפני זה. ומביא הרא"ש:

"אמרו עליו על רבנו מאיר מרוטנברג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו".

המקרה הזה קשה בכל מקרה, והתלבטו האחרונים מדוע נהג כך[7], אך מכל מקום נראה שלא ניתן להבין את הדברים אלא אם כן נקבל את הגישה של 'כבוד האל', שהרי אם מדובר ב'פריעת חוב', אביו לבטח היה רוצה לראותו!

סיכום

ראינו שככל הנראה, הבבלי והירושלמי הבינו את מצוות כיבוד אב ואם בצורה שונה; בעוד שבבבלי עולה הגישה של כבוד המקום, הירושלמי רואה את החיוב כפירעון חוב. הראב"ד, הריטב"א וכנראה הרא"ש אכן הבינו שמדובר בכבוד המקום, ולגבי הר"ן נראה שהוא יותר נוטה להבנה שהעלנו בירושלמי, על פיה אנו רואים את חיוב כבוד אב ואם כפריעת חוב.

 


* המאמר פורסם בגליון 852 של 'דף קשר' - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] לע"נ סבי הרב אליעזר בן בנימין וינשטוק.

[2] תודה לנחמיה רענן שהאיר עיני בסוגיה זו. ראה גם במהר"ל, תפארת ישראל, פרק ל"ו ופרק מ"א.

[3] הפניה סתמית במאמר זה לבבלי, למסכת קידושין.

[4] ראה ברא"ש (פ"א ס' נ)שהביא את הירושלמי הנ"ל והסביר אותו על פי הבבלי, 'משל אב', וכיוון שמתבטל ממלאכתו מגיע לחיזור על הפתחים, אך כאמור אין זה הפשט וכנ"ל.

[5] ראה גם תוספות ד"ה ר' טרפון (לא ע"ב) שהביאו סיפור זה.

[6] עיין בחידושי הגרי"ז (הל' תלמוד תורה פ"ה, ה"א)שהעלה על פי הרמב"ם שתי רמות בכבוד תלמיד חכם. את הגמרא הנ"ל לגבי הידור, הסביר כקימה ממש מפני כל ת"ח. אך אין זה פשט הדברים (וכך ברש"י, ואף הגרי"ז עצמו עמד על כך).

[7] בים של שלמה תירץ שאף שהמהר"ם ימחול, עדיין אביו צריך לעשות לו כיבוד, והוא לא רצה בכך. הרמ"א תירץ שמדובר בפרהסיה והרבנות עלולה להתבזות. ומכל מקום עדיין קשה, מדוע שהאב לא ימחול?!