בכורות | דף נח | יעבור ולא שיעבירוהו

מצוות מעשר בהמה מחייבת את הבעלים להפריש אחד מכל עשרה ולדות ולהקריב אותו במקדש. לשם כך עליו למנות את הוולדות העוברים לפניו ולסמן את הוולד העשירי. הברייתא (נח עמוד ב) מתארת כיצד מתרחש תהליך זה:

"תנו רבנן, באי זה צד מעשר: כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד, אימותיהם מבחוץ והם מבפנים, וגועות ויוצאות לקראת אמן".

געיותיהן של האמהות העומדות בחוץ גורמות לוולדות לצאת מן הדיר ולעבור לפני הבעלים המונה אותם. הגמרא תוהה מדוע יש צורך בתהליך כה מסורבל ואין מוציאים את הבהמות בידיים:

"ולפקינהו אינהו!
"יעבור" כתיב - ולא שיעבירוהו".

כלומר, ישנו דין מיוחד של "יעבור" שעניינו הוא שהוולדות יעברו בעצמם ולא יועברו על ידי הבעלים. מה עניינו של דין זה? ייתכן ואכן קיים דין מהותי ביחס לאופן היציאה של הוולדות, כפי שמשמע בלשון ספר החינוך (מצוה שס) שכתב שיצאו "מעצמם ולא מכח אחר". אך ייתכן שעיקר עניינו של דין זה הוא שהבעלים לא ישלטו על סדר היציאה. כאפשרות האחרונה משמע מתוך הקשרם של הפסוקים בפרשת מעשר בהמה (ויקרא כז, לב-לג):

"וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'.
לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ".

כלומר, אם היו הבעלים עצמם מעבירים את הטלאים, היה חשש שמא הם ידאגו לכך שהוולד העשירי יהיה וולד פגום וכחוש ובכך יעברו על האיסור "לא יבקר בין טוב לרע". משום כך יש להניח לטלאים לצאת בכוחות עצמם מן הדיר ולהניח את ברירת הוולד העשירי ליד המקרה.

נפקא-מינה אפשרית לשאלה זו היא מצב שבו הבעלים בוחר את הוולדות שייצאו מן הדיר בלי להוציא אותם במו ידיו, כגון מקרה שבו הבעלים מכה וולד מסוים כדי לגרום לו לצאת מן הדיר בעצמו. מתוך דברי ספר החינוך אפשר להבין שמקרה כזה ייחשב כמעבר עצמאי של הוולד ללא כח אחר, אך מתוך הסברה שאותה הצענו לעיל ברור שהעברה כזו אסורה משום שיש כאן בחירה של הוולד שיעושר.

הגמרא עצמה הציעה ודחתה אפשרות אחרת להעביר את הטלאים:

"ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה!
אמר רב הונא: גזירה משום לקוח ומשום יתום".

כלומר, באופן עקרוני אפשר גם להוציא את הטלאים על ידי הנחת מזון בפתח הדיר, אלא שלכתחילה יש להוציאם בעזרת האימהות הגועות כתזכורת לכך שוולדות יתומים או לקוחים פטורים מן הבכורה. מדברי הגמרא נראה בבירור שדרך ההוצאה חייבת להיות על ידי גירוי שווה לכל הוולדות, כגון געיית האימהות או ריח המזון, ואין היא מעלה כלל אפשרות של הוצאה על ידי גרימת גירוי ממוקד לטלה מסוים.