דף יוםיומי

סנהדרין דף מז – יקרא דחיי ויקרא דשכבי

סוגייתנו (מו ע"ב – מז ע"א) דנה אם הספד הוא "יקרא דחיי" או "יקרא דשכבי". המונח "יקרא דשכבי" פשוט: כבוד לנפטר. אך מהו "יקרא דחיי"? נראה שזהו כבודם של החיים הקשורים לנפטר, מוקירים את דמותו ויונקים מדרכיו, ומביעים זאת בהספד.

הגמרא מכריעה שהספד הוא "יקרא דשכבי", ועל כן אם ציווה המת שלא יספדוהו, שומעים לו ואין סופדים אותו, שהרי מחל על כבודו. אמנם בשו"ת תשובה מאהבה (לרבי אלעזר פלקלס, תלמידו המובהק של בעל הנודע ביהודה, חלק א סימן קע"ד) הביא שהנודע ביהודה הספיד את הפני יהושע, ואמר ש"אף שרבינו הגדול בעל פני יהושע צוה שלא להספיד, אין שומעין בזה למי שהוא רבן של כל בני הגולה"; ועיין שם שהסתייג מכך. והנה, מצד "יקרא דשכבי" אנו פוסקים שתלמיד חכם שמחל על כבודו – כבודו מחול, משום שלאחר לימודו נקראת תורתו על שמו (כפי שביארו התוספות לעיל יט ע"א, ד"ה ינאי, על פי הגמרא בעבודה זרה יט ע"א); אך ייתכן שבהספדו של גדול הדור יש משום "יקרא דחיי" – הצהרה של החיים על הקשר שלהם לגדולי התורה ועל הוקרת דרכם – ואת הכבוד הזה אין גדול הדור רשאי ליטול מהם.

מעניין הדבר, שאף שנפסק להלכה שהספד הוא "יקרא דשכבי", הרמ"א (יורה דעה סימן שמ"ד סעיף י, בעקבות שו"ת מהר"י וייל סימן י"ז) פוסק שחיוב אבלות הוא "יקרא דחיי":

"אם צוה שלא לנהוג עליו שבעה וגזירת שלשים, אין שומעין לו".

אבלות היא כבוד החיים, ואין המת יכול למחול עליה. מי שאירע לו אסון כבד ואיבד אדם קרוב, מצֻווה לנהוג בדרך מסוימת, והסביבה מצֻווה לנהוג בו בהתאם ולנחמו. אין מדובר בזכות הנפטר שיתאבלו עליו, כי אם בהתמודדות של החיים עם האבדן.

אמנם דבר זה אינו מוסכם, ועיין בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן ק"ב), שסבר אחרת:

"דודאי כל אבילות ז' ול' הוא יקרא דשכבי, שהרי מהאי טעמא המאבד עצמו לדעת ואינך דכוותיה, שאין מתאבלין עליהם ואין קורעין עליו, כיון שהוא כבוד המתים".

ועיין בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן ר"ז), שתמה עליו היאך דחה בקלות את פסק הרמ"א, ודחה את ראייתו: "דשאני מאבד עצמו לדעת, דאיהו עשה שלא כהוגן יבזה לכל משפחתו, אף אנן לא עבדינן יקרא לכל משפחתו, ולא שייך לומר בזה יקרא דחיי; אבל אבלות דעלמא יקרא דחיי הוא אינו יכול למחול".

הרב שמואל שמעוני