ירושת הבכור בשבח (קכג:)

  • הרב יאיר קאהן
שיעור 7 / מסכת ב"ב פרק יש נוחלין
ירושת הבכור בשבח (קכג:)
מאת הרב יאיר קאהן
 
קיימא לן במסכת בכורות (נא:) שהבכור איננו נוטל פי שנים בראוי:
הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב...ולא בראוי כבמוחזק
"ראוי" הם נכסים שהאב לא היה מוחזק בהם בחייו אלא היו ראויים לבוא לו אחר מיתתו. לדוגמה, יצחק שמת בחיי אברהם והניח יעקב הבכור ועשו, ואחר כך מת אברהם – אין יעקב יורש פי שנים בנכסי אברהם, כי נכסים אלו היו רק ראויים לבוא לידי יצחק ולא היו מוחזקים לו בשעת מיתתו.
בסוגייתנו אנחנו רואים שנחלקו רבי וחכמים אם הבכור נוטל פי שנים בשבח שבחו הנכסים אחרי מיתת אביהם. לדוגמא, אם הניח האב בשעת מיתתו דקל עם פרחים ואחר מיתתו צמחו תמרים. לפי רבנן, הבכור לא יטול בתמרים פי שניים ואילו לפי רבי הבכור יטול פי שנים.
הגמרא (קכד.) מביאה שמחלוקתם של רבי ורבנן מבוססת על הבנתם של הפסוק "לתת לו פי שנים":
דתניא: אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן;
רבי אומר, אומר אני: בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן...
מאי טעמייהו דרבנן? אמר קרא: +דברים כ"א+ לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא (הגיע) לידיה, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה.
ורבי אומר, אמר קרא: פי שנים, מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה, אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה.
לפי רבנן, מ"לתת לו" לומדים שאם החפץ לא הגיע לידי האב בחייו אזי החפץ נחשב כראוי ואין הבכור נוטל בו פי שניים, ואילו לפי רבי מ"לתת לו" לומדים שהחפץ הוא כמו חלק פשוט – על אף שאי אפשר להקנותו לאחרים, הבכור נוטל בו פי שנים.
הרשב"ם (קכד. ד"ה עד דמטיא לידיה) מסביר את טעמם של חכמים:
ואינו יכול ליתנה לאחרים, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
כלומר, לפי הרשב"ם חפץ שאינני יכול להקנות לאחרים איננה נחשב שאני מוחזק בו, והרשב"ם מוסיף שהדבר מבוסס על העיקרון "שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם".
ואף על פי שיכול אדם להקנות שבח לחבירו, כגון פרות של דקל לפירותיו, למרות שהם עדיין לא צמחו – מ"מ אינו יכול להקנות השבח עצמו בלי לזכות בגוף השדה.
הגמרא להלן (קכד:) מביאה מקור נוסף למחלוקת בין רבי וחכמים:
תני רב נחמן בשאר ספרי דבי רב: +דברים כ"א+ בכל אשר ימצא לו - פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן, אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל, ומני? רבי היא.
תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב: בכל אשר ימצא לו - פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל, ומני? רבנן היא.
הראשונים התייחסו לכפילות הלימודים והציעו דרכי פיתרון שונות:
שיטת התוספות:
התוספות (קכו: ד"ה והלכתא) מסבירם ששני הלימודים משלימים זה את זה:
ומיהו מכל מקום אין נוטל פי שנים בשבח דלא מלתת לו ממעטינן לה אלא מימצא לו ממעטינן דבעי מצוי ומוחזק למעוטי ראוי מלוה ושבח
ומלתת לו גלי לן מדקרייה מתנה דרשינן מימצא לו מצוי ומוחזק ואי לא ימצא לו לא הוה דרשינן מלתת לו פרט לראוי
לפי התוספות, הלימוד העיקרי שהבכור איננו נוטל פי שניים בשבח הוא מ"ימצא לו" - שאינו נוטל אלא ממצוי ומוחזק ולא מראוי מלוה ושבח, אלא שלשון מתנה שנאמרה ב"לתת לו" מגלה לנו שיש לדרוש  מ"ימצא לו" שאינו נוטל אף בשבח. ללא הלימוד של "ימצא לו", היינו דורשים רק "לתת לו - פרט לראוי".
הדברים התבארו בקצות החושן (רעח ס"ק יד) :
והיינו דאע"ג דבכור מתנה קרייה רחמנא ודבר שלא בא לעולם ליתיה במתנה, ואפילו שבח דממילא נמי הו"ל דבר שלא בא לעולם...אלא דתורה לא מיעטה מטעם מתנה אלא דבר שאינו מצוי, אבל דבר המצוי וברשותו אף על גב דליתא במתנה כמו דיקלא ואלים כיון דמצוי הוא לא ממעט מטעם מתנה.
כלומר, לפי הסבר הקצות בדברי התוספות, דבר שעיקרו היה בשעת מיתתו ולא נשתנה שמו על ידי השבח, כמו עץ קטן שנתעבה לאחר מות האב (דיקלא ואלים) - נחשב מצוי גם לפי שיטת החכמים.
העולה מדבריו הוא שהתנאי שיוכל האב להקנות את הממון כדי יחשב למתנה לענין בכורה, אינו סיבה בפני עצמה שהבכור יוכל לקבל פי שנים אלא סימן למה נחשב מצוי, וכאשר הממון היה מוחזק בידי האב בעיקרו, אין אנו זקוקים לסימן זה.
          שיטת המהרי"ט אלגזי
המהרי"ט אלגזי           (הל' בכורות אות פ"ג) מסביר את הכפילות בפסוקים באופן אחר:
הא דרבנן סבירא ליה דאפילו בשבח דממילא אינו נוטל מקרא דאשר ימצא לו הוא דמיניה ממעטינן כל דבר שלא זכה בו אביו בחייו ולא היה מצוי אצלו, אלא דאיצטריך קרא דלתת לו לומר דמתנה קרייה רחמנא דבלאו הכי לא הוה ממעט שבח דממילא דאיכא למימר ארעא דידיה אשבח וזוכה בשבח שלא מכח ירושה.
לפי המהרי"ט אלגזי, מ"ימצא לו" לומדים שהבכור אינו מקבל פי שניים מנכסים שלא היו בידי האב כלל לפני מיתתו מצד ירושה מדין "ראוי", ואילו מ"לתת לו" לומדים שהבכור לא נוטל פי שניים אף בשבח הנכסים שזכו בהם כל היורשים והשביחו לאחר מות האב. כלומר, המיעוט מ"לתת לו" הוא רק במקום שהנכסים מצד עצמם אינם ראויים להקנאה ולא כשהחיסרון הוא מצד הנותן.
 
שיטת רבינו יונה
לפי רבינו יונה (קכד. ד"ה אמר רב פפא) יש מחלוקת בין הלימוד של "לתת לו" והלימוד של "ימצא לו". נבאר את הדברים.
בסוף הסוגיא מובאת דעתו של רב פפא:
א"ר פפא: דיקלא ואלים, ארעא ואסיק שירטון - דכ"ע לא פליגי דשקיל, כי פליגי - בחפורה והוה שובלי, שלופפי והוו תמרי, דמ"ס: שבחא דממילא, ומר סבר: אישתני.
רבינו יונה מסביר שבראשית הסוגיה, לפני שהובאה דעה זו של רב פפא, הייתה הגמרא סבורה שהמחלוקת בין רבי וחכמים סובבת סביב אופי ירושת הבכור. לדברי חכמים, ירושת הבכור היא מתנה והבכור אינו יכול לקבל פי שנים במה שאב עצמו לא זכה בו, ואילו לדברי רבי חלק הבכורה זהה לחלק הפשוט לחלוטין והבכור יירש פי שנים אפילו בראוי. בשלב זה, הלימוד עליו התבססה הסוגיה הוא הלימוד מ"ימצא לו".
לאחר מכן מובאת דעתו של רב פפא ומשנה את נקודת המחלוקת. כעת המחלוקת איננה סביב עצם ירושת הבכור, כי כולי עלמא מסכימים שהבכור איננו נוטל הראוי אלא במצוי, אלא המחלוקת היא בהגדרת מצוי. לפי רבנן, דקל שהתחיל לפרוח ולאחר מיתת האב נעשו תמרים נחשב לחפץ חדש שלא היה מצוי בידי האב טרם מיתתו, ואילו לפי רבי היות והפירות צמחו מתוך הנכסים שהיו לאב קודם מיתתו - נחשב הדבר לשבח דממילא והבכור נוטל בו פי שניים. כעת, הסוגיה סבורה כי הלימוד הוא מ"לתת לו".
היד רמ"ה (ב"ב קכו. אות צד) מציע נפקא מינה אחרת, להלכה, בין שני הלימודים. הגמרא ( קכו.) מסתפקת במלוה שיש לאב על הבכור ובהבדל  שבין מלוה זו למלוה שיש לו על אחרים. לפי היד רמ"ה, הספק הגמרא נעוץ בלימודים השונים לכך שהבכור אינו יורש פי שנים במלוה:
אם הוא משום דין מתנה, שאין האב יכול לתת במתנה מה שאינו ברשותו - אזי רק מלוה שיש לאב על אחרים נחשב כראוי, אבל במלוה שיש לו על הבכור נוטל הבכור פי שנים מכיון שהאב יכול להקנותו לבכור על ידי מחילה. לעומת זאת, אם הבכור אינו נוטל פי שנים במלוה כי אין זה מצוי בידי האב לפני מיתתו, אזי לא יהיה הבדל בין מלוה שיש לאב על הבכור ומלוה שיש לו על אחרים.
לסיכום, לפי התוספות הלימודים השונים משלימים זה את זה, לפי המהרי"ט לאגזי הם מתייחסים לדינים שונים ולפי רבינו יונה הם חולקים.
פסיקת הרמב"ם
הרמב"ם (נחלות ג א) פוסק:
אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין לבא לאחר מיתת אביו אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו שנאמר בכל אשר ימצא לו.
כיצד? אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו הבכור והפשוט יורשין כאחד, וכן אם היתה לאביו מלוה או היתה לו ספינה בים יורשין כאחד.
מפרשי הרמב"ם התקשו בדברי הרמב"ם לגבי אב שהניח ספינה בים, שהבכור לא יטול בה פי שניים. למה ספינה בים נחשבת כראוי ולא כמוחזק אצל אביו?
הראב"ד מראה מקום למשנה בערכין (יז:) שדנה לגבי קרבן עולה יורד, אבל תמהו ראשונים על עצם ההשוואה בין הדינים.
ונראה לומר שלפי הרמב"ם כדי שחפץ יחשב למוחזק אצל האב נדרשת לא רק בעלות אלא גם רמת שליטה מסוימת, והיות ואין לאב שליטה על ספינה בים היא איננה נחשבת למוחזקת.
ייתכן ודבר זה מדויק ברמב"ם בהלכה א' בכך שלא מובא שם כלל הפסוק של "לתת לו" אלא "ימצא לו". כלומר העיקרון המנחה של הרמב"ם בירושת הבכור הוא הדין של מצוי. ספינה בים איננו נחשבת למצוי אצל האב מפאת חוסר יכולתו לשלוט עליה, למרות שיש לאב יכולת להקנותה לאחרים.
אולי לפי זה ניתן ליישב גם קושיה אחרת על הרמב"ם. בראשית הסוגיה מובאת ברייתא (קכג:):
תנו רבנן: הבכור נוטל פי שנים ...ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן.
כיצד? הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר, וילדה - בכור נוטל פי שנים, אבל בנו בתים ונטעו כרמים - אין בכור נוטל פי שנים.
לפי הברייתא, אב שהניח לבניו פרה ולאחר מיתתו ילדה – הבכור נוטל פי שנים בוולד. בהמשך הסוגיה, מעמידה הגמרא את הברייתא כרבי, כי הרי יש כאן שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ובמקרה הזה רבי פוסק כברייתא, שהבכור נוטל בה פי שניים.
הרמב"ם (נחלות ג ד) פוסק כרבנן שהבכור איננו נוטל פי שנים בשבח דממילא:
 אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו אלא מעלה אותו השבח בדמים ונותן היתר לפשוט, והוא שישתנו הנכסים כגון כרמל שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים, אבל שבחו מחמת עצמן ולא נשתנו כגון אילן קטן שגדל ועבה וארץ שהעלתה שרטון הרי זה נוטל בשבח פי שנים, ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל.
עם זאת, קודם לכן - בהלכה ב - לגבי הדין של וולד הפרה הרמב"ם פוסק כרבי שהבכור נוטל בוולד פי שנים למרות שזהו שבח דממילא:
הניח להם פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים.
הראב"ד שם אכן משיג: מדוע פסק הרמב"ם כרבי למרות שהלכה כרבנן (קכה:)?
המפרשים הציעו דרכים שונות ליישב את שיטתו אליבא דחכמים:
הקצות (רעח ס"ק ג) מציע שלידה לא חשיבא שינוי, ולכן דין ראוי לא שייך כאן שהרי "מעיקרא בהמה והשתא בהמה אלא שדלתי הרחם סגורים בפניה". אמנם, הקצות מסייג שדווקא כאשר האב הניח פרה מעוברת שהבכור יטול בוולד פי שנים, דאילו הניחה ריקנית ודאי שהוולד יחשב לראוי והבכור לא יטול בה ולא כלום.
לפי המגיד משנה, הגמרא העמידה את הברייתא כרבי רק לפני דברי רב פפא, אך לאחר שרב פפא קובע שחכמים מודים שהבכור נוטל בשבח דממילא ומחלוקתם הוא רק  לגבי "אישתני" - כלומר נכסים שהושבחו עד שנשתנו שמם כמו דקל שהוציא תמרים. בנוגע לפרה שילדה, מעלה המגיד משנה שהדבר לא נחשב לאישתני כי הוולד נחשב כחלק מן הפרה - "עובר ירך אמו".
יתכן שלפי המגיד משנה, שהציע שהוולד נחשב למוחזק מדין "עובר ירך אמו", גם אם הניח האב את הפרה ריקנית ונתעברה לאחר מותו עדיין יחשב הוולד למוחזק בניגוד לשיטת הקצות.
מרכבת המשנה מרחיב  שלפי הרמב"ם פרה שילדה הוי כדיקלא ואלים כי כל דבר שסופו לבוא בודאי בלי עבודה נקרא מוחזק -  בניגוד לכפניות ונעשו תמרים וכרמל ונעשו שבלים, שם השבח בא על ידי השקאת הקרקע ועבודת היתומים.
 לפי דרכנו ניתן להסביר גם כאן שהרמב"ם קובע  שנכסים שצמחו באופן טבעי מתוך נכסי האב, כגון פרה שילדה, נחשבים למוחזקים היות ויש לאב לא רק בעלות אלא גם שליטה עליהם, בניגוד לספינה הנמצאת בלב ים.
 
מקורות לשיעור הבא:
זכות בירושה קודם חלוקה (קכו.)
 
  1. קכו. "אמר רב הונא אמר רב אסי ... בכל הנכסים כולן", רשב"א ד"ה רב פפא, הלכתא.
  2. תוד"ה לא עשה כלום.
  3. קלז: "אמר רבה בר רב הונא ... רמון לא", רשב"ם ד"ה ואם לאו.
  4. חולין כה: רש"י ד"ה וכשחייבין במעשר בהמה.
  5. בכורות נב. "ולא יבם ... קודם חלוקה", ריטב"א ב"ב קכו: ד"ה והלכתא, יד רמה סי' צ"ח.
  6. תוס' רי"ד ד"ה והלכתא, רי"ף [נד. בדפי הרי"ף] "ולא היבם... הכא בשבחא", [נה: בדפי הרי"ף] "חזינן ... כי האי סברא".
  7. נמו"י ד"ה אמר רב אסי, קכד. "ואם אמר ... רשאי", מאירי ד"ה חלק זה.
שאלות:
  1. נחלקו הראשונים אם יורש יכול למכור את חלקו לפני החלוקה, לאיזה שיטה הדעת נוטה? כיצד אפשר להסביר את השיטה האחרת?
  2. מהי הסתירה בין הגמרא בבכורות לבין סוגיתנו? כיצד הראשונים יישבו את הסוגיות?
  3. מה הקשר של סוגיתנו עם מחלוקת רבי וחכמים בעניין זכות הבכור בשבח?
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן, תשע"ג
*******************************************************
 
בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*