ישמך א-להים כאפרים וכמנשה

  • הרב ברוך גיגי
ישמך א-להים כאפרים וכמנשה*
 
מנהג ישראל, שהאבות מברכים את בניהם בערב שבת בברכת יעקב למנשה ולאפרים, בני יוסף. אולם, פרשתנו מלאה בברכות שחלקן נראות מרשימות ומלאות יותר מאותה ברכה; במה נתייחדה ברכה זו ונבחרה להשתמר לדורות במסורת ישראל?
 
כשנגשים לפרשתנו דומה שישנן שתי מערכות של ברכות, שלכל אחת מהן ייחודיות  משלה: ברכת יעקב לבני יוסף וברכת יעקב לבניו. את דברינו נתחיל בקבוצה השניה.
 
הגמ' בפסחים (נו.) מספרת, שכאשר יעקב רצה לגלות את הקץ נסתלקה ממנו רוח הקדש. בעקבות כך הוא פחד שמא הסתלקות זו נובעת מפסול כלשהו בזרעו, אך בניו סילקו מחשבה זו בקראם לפניו את קריאת שמע. כשראה זאת יעקב ומשהבין שהם אכן עתידים לבנות את עמ"י, פתח בברכותיו.
 
הברכות הללו מדגישות את התכונה המיוחדת שבכל אחד מהשבטים, ומבקשת שהכל יתחברו יחד כדי ליצור את המרקם המיוחד שבונה את העם. כל תכונה היא בעלת יתרונות וחסרונות, כל תכונה צריכה לקבל את מקומה הראוי לה וכל תכונה צריכה להיות מסויגת בהתאם למצב ולאישיותו של האדם. כך נוקט יעקב גם ביחס לבניו, כשהוא מברך את כל אחד בהתאם לאישיותו, לתכונותיו ולנחלתו העתידה, אך בד בבד בוחר לרסן את הכחות שעלולים להיות מסוכנים, ככחם של לוי ושמעון ("פחז כמים"):
 
"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".  (בראשית מ"ט, ז)
 
ואכן, ברוח זו הולך אור החיים על אתר:
 
אשר כברכתו. פי' הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות: ברך אותם וגו'. אמר אותם לשון רבים להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו לכל אחיו יגיעו גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם.  (אור החיים לספר בראשית מ"ט, כח)
 
ברכת יעקב למנשה ולאפרים היא בעלת אופי שונה. יש לציין, שמדקדוק בלשון הפס' עולה שהברכה אינה אלא ברכה ליוסף:
 
"וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה".  (בראשית מ"ח, טו)
 
יוסף ממשיך את השושלת של ברכת האב לבנו: כפי שאברהם ברך את יצחק, כפי שיצחק ברך את יעקב כך יעקב מברך כעת את יוסף. ואכן, ברכת יעקב מכילה את שני המרכיבים של אותה הברכה העוברת מדור לדור – הזרע והארץ:
 
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: [...] וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי."  (בראשית מ"ח, טו-כ)
 
עם כל זאת, שונה הוא המקרה שלפנינו מקודמיו: אברהם הועדף על פני נחור, ובירך את יצחק על פני ישמעאל, וברכה זו עברה ליעקב אך לא לעשו. בניגוד לכל זאת, יעקב בוחר לברך את יוסף כראש וראשון לשאר אחיו ולא בניגוד אליהם.
 
יוסף נבחר על ידי יעקב להיות בכורו בהיותו בכור רחל – האשה שבשבילה יעקב עבד שנים רבות כל כך. ואכן, יעקב בעצמו מעיד על עדיפותה של רחל על פני שאר נשיו כאשר הוא מתייחס לבקשת בניו להוריד את בנימין למצרים:
 
"אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי."  (בראשית מ"ד, כז)
 
אולם, דומה שישנו עניין עמוק יותר בבחירת יוסף. המדרשים מתארים שזיו איקוניו של יוסף היו זהים לאלה של יעקב, והזהר מרחיב את הדמיון הפיזיולוגי־חיצוני:
 
"ויקרא לבנו ליוסף אמר רבי יצחק וכי שאר שבטין לאו בנוי אינון אלא אמר רבי אבא יוסף בנו הוה יתיר מכלהו דתנינן בשעתא דאנתתיה דפוטיפר דחקת ליה ליוסף מה כתיב (שם ל"ט) ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית, האי קרא הכי מבעי ליה ואין איש בבית מהו מאנשי הבית אלא לאכללא דיוקנא דיעקב דהוה תמן ואשתכח תמן ובגיני כך מאנשי הבית אבל איש אחרא הוה תמן כיון דסליק יוסף עינוי וחמא דיוקנא דאבוי יתיב בקיומיה ותב לאחורא, ת"ח מה כתיב (שם) וימאן ויאמר אל אשת אדניו א"ל קודשא בריך הוא את אמרת וימאן ויאמר, חייך וימאן ויאמר אחרא ייתי לברכא לבנך ויתברכון ביה הדא הוא דכתיב וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי."  (זהר ויחי רכב)
 
אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף כבר מתחילת דרכו אצלה בבית, אך מעולם לא הצליחה. יום אחד יוסף חזר הביתה ויצרו תקף אותו. הזוהר מתאר, שממש ברגעים ההם שלפני החטא יוסף רואה את דמות דיוקנו של אביו, נבהל לאחריו ונמנע מהחטא ההוא. יוסף לא רק דומה ליעקב מהבחינה החיצונית אלא בעל קשר עמוק אליו מהבחינה הפנימית, כך שדמותו נמצאת במחשבותיו ומתגלה אליו בעיתות צרה, כאשר הוא עומד ליפול.
 
הזוהר אומר, שבשכר אותו "וימאן" של יוסף, יעקב ממאן גם כאן כאשר הוא בוחר לברך את אפרים לפני מנשה. יתכן שהבחירה שלא לברך את מנשה הבכור נובעת מהחשש שעדיין חלק ממחשבת החטא ביחס לאשת פוטיפר קשור בו, אבל נראה שיש סיבה עמוקה יותר. שמו של מנשה מבטא את ניכורו של יוסף, את האח שנזרק לבור על ידי אחיו שלו. לא כך שמו של אפרים:
 
"וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי."  (בראשית מ"א, נב)
 
אפרים מבטא את ההתקדמות של יוסף, את המשך דרכו, ממש כמו המיאון של יוסף ברוח מסורת אביו.
 
דומה, שזו הסיבה שנבחרה הברכה הזו להשתרש כברכת האב לבנו במסורת ישראל. כל אב רוצה שבנו יצליח בכל תחום בו יבחר ללכת – רוחני, כלכלי ועוד, אבל לפני הכל הוא רוצה שהוא ימשיך את דרכו, שישמור על המסורת ששמרה על עמינו מדור דור.
 
 
 
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 

* השיחה נאמרה בשבת קדש פרשת ויחי תשע"ז, וסוכמה ע"י דניאל הרמן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב
.