דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף צח | יש דיחוי בדמים

 

במשנה שבסוגייתנו למדנו כי במקרה שהפרישו בהמה ממין נקבה או זכר בן שנתיים לשם קורבן פסח, אין מקריבים קורבן זה אלא משאירים אותו לרעות בשדה עד שיפול בו מום; לאחר מכן ניתן יהיה למכור אותו ולקנות בכסף שלמים. הסיבה שהבהמה אינה קרבה לשם שלמים בלא תהליך זה היא שהיא כבר הופרשה לשם פסח ומאחר שבהמה זו אינה ראויה עוד לקורבן פסח (על אף שהיא ראויה לקורבן אחר – לשלמים), הגדרתה היא 'דחויה' . רב הונא למד ממשנה זו שלושה דברים: "בעלי חיים נדחין, ושמע מינה: דחוי מעיקרא הוי דחוי, ושמע מינה: יש דחוי בדמים".

הדבר השלישי שרב הונא למד הוא שהדין שדבר שנדחה פסול לעולם קיים גם בקורבנות שהיו קדושים רק בקדושת דמים; דהיינו, במקרה שבו הוקדשה בהמה שאינה ראויה לקורבן, למעשה לא נתקדש גוף הבהמה אלא רק שוויה הממוני נתקדש (– קדושת דמים), ויש להשתמש בשוויה על מנת לקנות בהמה שניתן להקריבה. דבר זה נלמד ממשנתנו שאומרת כי במקרה שבו הפרישו בהמה ממין נקבה או זכר בן שנתיים לשם קורבן פסח, על אף שמעולם לא היו בהמות אלה ראויות לשם הקורבן להם הוקדשו (– במקרה זה, קורבן הפסח), לא ניתן לאחר זמן הפסח להקריבם לשם שלמים (כדין מותר הפסח) זאת משום שחל עליה דין 'דיחוי'. לסיכום, על פי הסבר זה, שהובא על ידי רש"י, עיקר החידוש של קביעתו השלישית של רב הונא הוא בכך שלדעתו ללא ההוראה של המשנה היינו עשויים לסבור כי אין דיחוי אלא רק במה שנתקדש בקדושת הגוף.

בעלי התוספות מעלים קושי בהסבר זה: מכיוון שהדין הוא שכל מה שאינו ראוי להקרבה בשעה שהקדישו אותו מתקדש בקדושת דמים אז למעשה אין חילוק בין דיחוי מעיקרא לדיחוי דמים, לכאורה יוצא שמדובר בהגדרה אחת. ההסבר שלהם הוא שכשם שיש מצב שבו ניתן לחלק בין דיחוי מעיקרו בלא דיחוי דמים, כמו במקרה שנטעו אשירה לשם עבודה זרה שהלולב נדחה ממצווה, כך חילקו ביניהם גם בגמרא בדין דיחוי בקדשים.

ניתן להציע הסבר נוסף: מכך שלמעשה גם דמים אלו נדחו מהיעוד הראשון שלהם - שהרי הם ניתנו לשם קורבן הפסח ולא לשם שלמים ובכל זאת למדנו שמביאים בדמי הפסח שלמים, נראה לומר (בשונה מדעתו של ר"ת, שאומר (דף צז ע"ב ד"ה "המפריש נקבה לפסחו") שיש להביא קודם הפסח בדמים אלה קורבן פסח.) שכוונת המשנה היא שאף בזמן הבאת הפסח אין להשתמש בדמים לשם רכישת קורבן פסח אחר אלא מביאים בכסף זה שלמים בלבד.

עם זאת, נראה שהסבר מוקשה מעט נוכח דברי רבי ישעיה טראני, רבי יום טוב אשבילי (קידושין דף ז) ופסיקת הרמב"ם להלכה: "המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח, ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים" (הלכות קרבן פסח פרק ד הלכה ד).

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)