י: - אחריות עבור נזק חלקי

  • הרב משה טרגין

בשיעור שעבר עסקנו בדוגמא הראשונה שמציעה הגמרא כמקרה שבו "הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו". בשיעור זה נמשיך לעסוק במקרים הנוספים שמביאה הגמרא.

חלק א - חמשה שומרים

ר' זירא מציע כדוגמא לדין משנתינו את המקרה הבא: "מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק - חייב". דהיינו, שלמרות שהשומר שפשע היה רק שומר אחד מבין חמישה שומרים שהיו מופקדים על שמירת השור, בכל זאת חייב שומר זה בכל הנזק. ודוחה הגמרא, שלכאורה אין כאן דוגמא לדין המשנה, שהרי במה מדובר? אם מדובר במקרה שבלעדי שומר זה אין הבהמה נשמרת, הרי אין בדין זה שום חידוש, שהרי השומר שפשע לא פגע רק בחמישית משמירת הבהמה, אלא בכל השמירה, שהרי שמירת ארבעה שומרים על בהמה כזו אינה שווה לכלום. ואילו מדובר במקרה שגם בלעדיו הבהמה נשמרת, "מאי קעביד"?

בביאור שאלת הגמרא "מאי קעביד"? נחלקו המפרשים. רש"י (י: ד"ה מאי) מסביר שיש לפטור את השומר החמישי לגמרי, שהרי שמירתו על הבהמה לא הייתה נצרכת. תוספות (ד"ה מאי קעביד) חולקים על רש"י, ומפרשים כי לא עלה על דעת הגמרא לומר שהשומר החמישי אשר זנח את שמירתו יהיה פטור לגמרי, וכי במה הוא עדיף על שאר השומרים ששמרו על הבהמה, אלא רק התכוונה הגמרא לשאול, שבמקרה שיכלו ארבעת השומרים לשמור לבדם, אין לחייבו על כל הנזק אלא רק על חמישית.

על אף כי פירוש רש"י משתמע יותר מלשון הגמרא "מאי קעביד", הרי שקשה ביותר להבין את סברתו; שאכן, כפי שהקשו המפרשים, מאיזה טעם יהיה פטור השומר שזנח את חובתו יותר מאשר שאר השומרים שניסו לשמור אך לא הצליחו?

הרא"ש מסביר כי שיטת רש"י, שהשומר אשר עזב יהיה פטור לגמרי מבוססת על התקיימותם של שני תנאים:

א. מדובר במקרה שבו שאר השומרים מקבלים על עצמם שימשיכו לשמור על הבהמה אף לאחר שיעזוב השומר החמישי. במקרה כזה, הרי כפי שמצאנו ששומר שמסר לשומר פטור לדעות מסוימות, כל שכן שכאן שהשומר מוסר את השמירה לשומרים קיימים, ורק משנה הוא את סדרי השמירה, שלא תהיה האחריות מוטלת עליו.

ב. מדובר במקרה שבו בעל הבהמה אינו מקפיד על כך שדווקא כל החמישה ישמרו על הבהמה בו זמנית, אלא רק מעוניין שחמישתם ייטלו אחריות על שמירת הבהמה.

בניגוד לרא"ש אשר צמצם את החידוש שבדברי רש"י, תלמיד הרא"ש והרשב"א מחדש, שאפילו במקרה שבו שאר השומרים מצהירים כי אינם מוכנים לשמור ללא השומר החמישי, ושאילו הוא יזנח את השמירה גם הם יפסיקו לשמור, בכל זאת פטור השומר שעזב ראשון. הבנתו משיבה את השאלה, מדוע שבמקרה זה יהיה השומר החמישי פטור לגמרי מתשלום?

דעתו של תלמיד הרשב"א והרא"ש תובן יותר לאור הדיון שהעלנו בעבר (שיעור 6) בדבר יסוד חיובו של שומר על נזקי ממון של הבהמה שעליה הוא שומר. בשיעור הנ"ל דנו האם השומר "נכנס תחת הבעלים" כלשון המשנה (מד:), דהיינו שהוא נחשב כבעלים באופן חלקי על הבהמה, או שמא אין צורך בכך, ועצם קבלת האחריות על הבהמה גוררת בעקבה את חובת התשלומים על נזקים שהבהמה תגרום. אם נבין כאפשרות הראשונה, אזי באמת יקשה להבין את שיטת רש"י, שכן כיצד יכול השומר החמישי להיפטר כתוצאה מכך, והרי עדיין הוא מוגדר כשומר הבהמה. לעומת זאת לפי ההבנה השניה, במידה שהשומר יודע שאם יפסיק לשמור, עדיין משתמרת הבהמה באמצעות ארבעה שומרים, הרי שאין כאן פשיעה מצדו בשמירת הבהמה, ולכן יש מקום לפוטרו לגמרי.

חלק ב - חמשה היושבים על ספסל

בהמשך מציע רב פפא דוגמא אחרת לדין משנתינו: "ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו - האחרון חייב". גם על מקרה זה שואלת הגמ' שבמה מדובר? אם במקרה שבו ללא האחרון, לא היה הספסל נשבר, איזה חידוש יש בדין זה? הרי פשוט שיש לחייב רק את האחרון. מאידך, אם מדובר במקרה שללא האחרון לא היה הספסל נשבר, הרי שאז האחרון שישב - "מאי קעביד"? ומיישבת הגמרא כי מדובר במקרה שבו בלעדי אותו אדם היה הספסל נשבר אחר שעתיים, ומאחר שהוא הצטרף אליהם, נשבר הספסל מיד. ומקשה הגמרא, שעדיין יוכל האדם הנוסף לטעון שמאחר שאילו היו האנשים האחרים נעמדים בשעה שהתיישב, לא היה הספסל נשבר, הרי שהם אשמים באותה מידה כמוהו ממש.

למסקנה מסבירה הגמרא שמדובר במקרה שבו האדם הנוסף עמד וסמך בכוחו על האנשים האחרים, כך שהם לא יוכלו לעמוד, ואם כן נמצא שכל הנזק נגרם כתוצאה ממעשהו. ממסקנת הגמרא נראה אם כן, שבמקרה שיכלו היושבים לעמוד, החיוב יהיה מוטל על כולם, שכן משקל כל האנשים ביחד גרם לשבירתו של הספסל. עם זאת, הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו הט"ו) פוסק: "חמשה שישבו על הכסא ולא נשבר ובא האחרון וישב עליו ונשבר, אע"פ שהיה ראוי להישבר בהן קודם שישב הואיל וקירב את שבירתו האחרון חייב, שהרי אומרים לו אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שישבר, ואם ישבו כאחת ונשבר כולן חייבין, וכן כל כיוצא בזה". מלשונו של הרמב"ם משמע שאף כשיכלו היושבים הראשונים להיעמד אחר שהתיישב האדם הנוסף קודם שיישבר הספסל, בכל זאת החיוב כולו מוטל על היושב האחרון, מאחר שאילו לא ישב עוד לא היה נשבר הספסל. עלינו להבין מדוע פסק הרמב"ם כנגד מה שנראה כמסקנת הגמרא.

כדי ליישב את עניין זה, ראשית עלינו להבין את יסוד חיובו של אדם המזיק. את חיוב אדם המזיק ניתן להבין לכאורה בשני אופנים: ניתן להבין שכפי שחייב אדם לשמור על ממונו שלא יזיק, כך חייב אדם לשמור על גופו שלא יזיק. לפי הבנה זו דומה דין אדם המזיק לשאר נזקי ממון. מאידך ניתן לומר, שבניגוד לנזקי ממון שבו לא מתחייב אדם על מעשה שעשה, שהרי המעשה נעשה על ידי ממונו, ואילו הוא חייב מפני שהזניח את חובת השמירה על ממונו שלא יזיק, הרי שבמקרה שבו אדם מזיק בגופו, חיובו הוא מפני מעשיו שלו, ואינו תלוי ברמת הפשיעה שבמעשה זה. ואמנם, הגמרא (כו.) קובעת כי בניגוד לנזקי ממון, אדם המזיק חייב אף באונס (ונחלקו הראשונים באלו דרגות של אונס מדובר).

ייתכן כי ספק זה בהגדרת יסוד חיובו של אדם המזיק עומד ביסוד מחלוקתם של רב ושמואל (ג:) בפירוש "מבעה" שבמשנה בראשית מסכתנו; שמואל מסביר שהכוונה לשן ואילו לדעת רב הכוונה לאדם המזיק. ייתכן כי רב סבר שחיוב אדם המזיק נובע מכך שלא שמר על גופו שלא יזיק, ולכן ראה מקום לכלול אותו ביחד עם שאר נזקי ממון. לעומתו, סבר שמואל שחיוב אדם המזיק נובע מגוף המעשה שעשה, ולכן אינו דומה לשאר נזקי ממון (וראה עוד שיעור 8).

לאור החלוקה שהצענו בין אדם המזיק לנזקי ממון, ייתכן ליישב את שיטת הרמב"ם: מאחר שחיובו של אדם המזיק אינו נובע מאחריותו לגופו אלא משום מעשה הנזק שעשה בידיו, הרי שזה נכון רק במקרה שבו בפועל גרם נזק. לכן במקרה של חמשה שישבו על ספסל, מאחר שאותם שכבר יושבים לא הזיקו בפועל, והיחיד שהזיק בפועל במעשהו הוא האחרון שהתיישב, כל החיוב יהיה מוטל עליו. ולפי הסבר זה, רק בדין אדם המזיק יהיה שייך הכלל שהחיוב מוטל על האחרון אך לא בנזקי ממון.

מקורות ושאלות לשיעור הבא

(הערה: אנו מדלגים לסוגיה בעניין קרן בדף טו. . הסוגיות עד לשם עוסקות בנושאים שוליים למסכת בבא קמא).

מקורות

1. טו. "איתמר פלגא"... טו: במשנה; רש"י ד"ה לאו. תוספות ה: ד"ה שכן; תוספות ב: ד"ה אבל;

2. שיטה מקובצת טו. בשם ר' ישראל; תוספות טו: ד"ה והשתא; שם ד"ה ואי; רא"ש פ"א סימן כ;

שאלות

1. כיצד ניתן להסביר את המחלוקת אם פלגא נזקא קנסא או ממונא?

2. האם לדעת מאן דאמר פלגא נזקא ממונא, קרן שכיחה ומצויה כמו שן?

3. מדוע אין חיוב מלא לדעת מאן דאמר פלגא נזקא ממונא?

4. כיצד ניתן להסביר את העובדה שדנים דיני קרן בבבל?