כא. - מעשה הקניית גט לאישה

  • הרב עזרא ביק

[1]מקורות

1. גמרא גיטין כא. "אמר רבא כתב לה גט..." עד סוף העמוד.

2. עז: "ההוא שכיב מרע... אהאי מעשה אמרה".
רש"י שם; תוד"ה מה; ר"ן על הרי"ף (דף לט:) ד"ה והא, בסוף הדיבור "ומכל מקום מדין חצרה היא מתגרשת...".

3. רשב"א כא - ד"ה הא.

שאלות הכנה

1. האם יש הבדל בהקניית גט לאישה בין שימוש בקניין אגב לבין שימוש בקניין חצר? מהו ההבדל ומה טעמו?

2. האם רש"י בדף עז: באמת סובר שקניין אגב לבד מועיל לנתינת הגט?

3. בסוף הגמרא בדף כא: - מה זה משנה שאב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה, אם במקרה של חצר הנתינה אינה "בין מדעתה בין בעל כורחה"?

גטה וחצרה באין כאחד

קניין חצר

רבא מבאר כי אפשר לתת גט על ידי הנחתו בחצר של הבעל והקניית החצר לאישה[2]. בגמרא לא כתוב מפורש באמצעות איזה קניין זוכה האישה בגט, אך עצם השימוש בשם "חצר" כמתאר את הקרקע, רומז לכך שמדובר בקניין חצר. כידוע, אישה יכולה להתגרש על ידי קניין חצר, דהיינו שהבעל יניח את הגט בחצר שלה. במקרה כזה האישה מקבלת את הגט על ידי פעולת קניין חצר. במקרה שלנו החצר והגט באים לרשותה בבת אחת. ואכן, רש"י אצלנו כותב (ד"ה קנאתו) ש"גטה וחצרה באו לה כאחד".

בהמשך הגמרא מובא מקרה הנראה זהה:

"ההוא שכיב מרע... זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה" (דף עז:).

לכאורה, מקרה זה מבוסס על אותו עיקרון; הגט מונח בחצר הבעל, שמקנה את החצר לאישה (היא קונה אותו בקניין חזקה) והיא מגורשת. בסוף אומרת הגמרא במפורש שמקרה זה מבוסס על הכלל "גטה וחצרה באין כאחד".

קניין אגב

רש"י מבאר שעל ידי קניין חזקה האישה קונה את הקרקע:

"והשתא קא יהיב לה חצר וגיטא בתוכו, ותנן: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה" (שם ד"ה הרי).

לעומת האמור בסוגייתנו, רש"י שם מפרש שהזכייה בגט אינה על ידי קניין חצר אלא על ידי קניין אגב. הרמב"ן על אתר דוחה את פירוש רש"י ואת ההלכה המשתמעת ממנו וטוען שלא ניתן לגרש אישה באמצעות קניין אגב.

ומבאר הר"ן:

"ודאי אין אישה מתגרשת באגב, דבעינן 'ונתן בידה' וליכא. והכא מדין חצרה נגעו בה, כדאמרינן בהדיה דהוה לה גיטא וחצרה באין כאחד" (לט: בדפי הרי"ף).

טענת הר"ן היא שלא כל קניין המועיל לממון יועיל לגט, שכן אין די בהעברת הגט לבעלותה של האישה, אלא צריך 'ונתן בידה'. קניין חצר מקיים את הצורך של "בידה", שכן "חצר משום ידה איתרבאי". מה שאין כן באגב, שאכן יש על ידו חלות בעלות האישה, אך אין הגט נחשב ל"בידה".

ראיה לכך שמדובר בקניין חצר מביא הר"ן מכך שהעצה לאותו שכיב מרע (שרצה לגרש את אשתו) הייתה להקנות דווקא את המקום שבו מונח הגט. אם מדובר בקניין חצר, ניתן להצדיק דרישה שכזו. אולם במידה ומדובר בקניין אגב, אין צורך שהמיטלטלין יהיו מונחין ("צבורין") בקרקע שעל גבה הם נקנים. מוכח, אם כן, שהגמרא דורשת חצר לקניין הגט, ואינה מסתפקת בקניין אגב.

שיטת רש"י

מתוך שאלה זאת מסתבר שגם רש"י סובר שקניין אגב אינו יכול לשמש לקניין הגט, וזאת מאותה הסיבה שמפרש הר"ן, אין באגב קיום לדרישת "בידה". אלא שרש"י סובר שניתן להפריד את קיום ה"ונתן" מקיום ה"בידה". בעצם חלות הקניין על ידי אגב אין קיום של "בידה", אך ודאי שמעשה נתינה ישנו, מאחר והגט עובר לרשות האישה. נשארה דרישה נוספת - שעל ידי הנתינה הגט יגיע ליד האישה, וזה אכן קורה כשהגט נמצא בחצרה (שזה עתה רכשה), וכל דבר שנמצא בחצר הרי הוא כנמצא ביד (גם אם לא נקנה על ידי קניין חצר).

לפי זה מבואר גם למה צריך שהגט ימצא בחצר, גם אם משתמשים באגב, למרות שלקניין אגב אין צריך "צבורין". ועדיין נותרה השאלה: למה לא סמך רש"י על קניין חצר בשביל לקיים את שתי הדרישות - גם את ה"ונתן" על ידי קניין חצר, וגם את ה"בידה" על ידי הימצאות בחצר. לכך אין לנו תשובה מתוך דברי רש"י, אך ניתן להציע שתי אפשרויות:

א. שיטת הראשונים (עיין שיטה מקובצת בבא מציעא לא.) שקניין חצר מועיל רק לדברים שנכנסו לחצר אחרי שהחצר היה שייך כבר לזוכה (כלומר שחצר הוי קניין על ידי כניסה לחצר, ולא על ידי הימצאות בחצר). במקרה שלנו הגט מונח בחצר כשהיא עודנה שייכת לבעל, ולכן אין החצר מועילה לקניין, וממילא גם לא למעשה הנתינה. לזה, אפוא, צריך קניין אגב.

ב. ייתכן שרש"י סובר שחלות הקניין של הגט על ידי קניין חצר חל רגע אחרי שחל קניין הקרקע על החצר עצמה, ולא בבת אחת. כלומר, מבחינה לוגית חייבים לומר שקודם האישה זוכה בחצר ורק אחר כך היא זוכה בגט. ייתכן שבמקרה כזה אין לומר "גטה וחצרה באין כאחד", כיוון שאינם באין כאחד אלא בזה אחר זה - אמנם "זה אחר זה" צמוד, אולם בכל זאת ברצף ולא בבת אחת.[3]

מכל מקום, הרווחנו מפירושנו שיש שני דינים בכל נתינת גט:

א. מעשה הנתינה, שהוא העברה לרשות האישה.

ב. העברת הגט פיזית לתוך יד האישה, או לתוך מקום אחר שנחשב על פי דין ל"בידה". החידוש של רש"י הוא שאפשר לבצע את שני הדברים האלו על ידי דרכים נפרדות. אולם גם מי שחולק על רש"י בנקודה זאת יודה לעצם הניתוח - קיימות שתי דרישות שונות בנתינה.[4]

חמושים בהבחנה זאת ניגש לפרש את הסיום הקשה והסתום של הסוגיה.

קושיית אביי

אביי מקשה על האפשרות שהוצגה על ידי רבא, שבה אדם מקנה לאישה חצר וגט בתוכה. קושיית אביי - "מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה דאיתא בין מדעתא בין בעל כורחה, והא מתנה מדעתא איתא בעל כורחה ליתא!". הגמרא מעלה את המקרה של שליח לקבלה, שמועיל רק בהסכמת האישה, כראיה נגדית, ודוחה אותה משתי סיבות:

א. חצר נלמדת מיד, ולכן צריך להיות דווקא בעל כורחה, אבל שליחות אינה מדין יד.

ב. לשליחות יש גם כן דוגמא של בעל כורחה - בקבלת גט לקטנה על ידי אביה.

שני הטעמים קשים ובלתי מובנים:

א. "שלוחו של אדם כמותו" הוא הבסיס לשליחות לקבלה. על ידי הדין המיוחד של שליח ניתן לתת את הגט לידי השליח במקום לידי האישה. אם יש דין שיד גירושין תהיה דווקא בעל כורחה, דין זה שייך גם ביד השליח, שאינה אלא ממלאת את מקום יד האישה. למרות שהשליח אינו שלוחה של האישה בעל כורחה, נתינת הגט מתבצעת בעל כורחה של היד המקבלת.

ב. זה שיש מקרה אחד של שליחות בעל כורחה איננו עונה כלל על השאלה. גם בחצר יש מקרים של גירושין בעל כורחה - דהיינו כאשר החצר הייתה שלה גם קודם. אולם טענת אביי היא שבמקרה הנידון חייבת להיות נתינה שאין האישה יכולה למנוע אותה. אם כן, למרות שבמקרה בו אב מקבל גט לבתו הקטנה יש מצב כזה, בשליחות רגילה אין תנאי זה מתקיים. זוהי בעצם שאלת התוספות בד"ה ואיבעית, והם נשארים בצריך עיון.[5]

הגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל הקשה על הבנת הר"ן בשיטת רש"י, לפיה ניתן לגרש על ידי הקניית הגט בקניין ממוני. כיצד יכול אביי לדרוש שנתינת הגט תעמוד בדרישות "בין בעל כורחה בין מדעתה"? גם אם הדרישה נכונה, ובלי קיומה אין נתינה כשרה של הגט, מכל מקום מתבצע קניין ממוני של הגט (שהרי בממון אין את גזרת הכתוב של "בין מדעתה בין בעל כורחה"), וממילא תתגרש כמו שמתגרשת על ידי קניין אגב.

נראה, כי ניתן לבאר שאם אביי מציע פסול נתינה של "מדעתא איתא בעל כורחה ליתא", יש לשאול על פי הקדמתנו, האם פסול זה הוא פסול במעשה הנתינה או בחלות של "בידה". כלומר, האם נתינה שאפשר לבצעה רק מדעתה היא חיסרון בנתינת הגט, או שמא היא חיסרון בצורך לשים את הגט בידה ממש?

מתוך לשון אביי מוכח שהתשובה היא האפשרות השנייה - "מה ידה בין מדעתא בין בעל כורחה". כך גם סביר להניח מסברא. מעשה הנתינה בגט אינו דין מיוחד בגט דווקא, ולכן יש להגדירו לפי הגדרת נתינה בכל התורה כולה. דין "בידה" הוא דין מיוחד בגט, ואם כן סביר לראות את החידוש שצריך אפשרות של בעל כורחה כמצורף אליו. כלומר, אביי טוען שכשנותנים גט לאישה אין האישה מתגרשת אלא אם כן מגיע הגט לידה כפעולה פיזית שאינה תלויה בדעתה. אין זה דין ברכישה או בהכנסה לרשותה, אלא בהימצאות פיזית של הגט בידה, ולכן אין מקום להפעלת זכייה או הבעת דעת מסוג אחר על ידה.

לפי זה ניתן להסביר את המשך הגמרא. רב שימי בר אשי הקשה משליחות שמדעתא איתא ובעל כורחה ליתא. אביי מציע שני תירוצים:

א. שליחות לא מידה איתרבאי אלא מ"ושלח ושלחה". בשליחות לקבלה שני הדינים שהסברנו בנתינה מתקיימים על ידי השליח, דהיינו שמעשה הנתינה נעשה על ידי נתינת הבעל לשליח, וגם ה"בידה" מתקיים על ידי יד השליח. דין שני זה הוא דין מיוחד בשליחות לקבלה, כי בדרך כלל אין אומרים שגוף השליח נחשב לגוף המשלח.[6] בגט יש גזרת כתוב מיוחדת, שלא רק המעשה מתייחס למשלח, אלא גם יד השליח בעצמה נחשבת לידה של האישה המשלחת.

לכן, למרות שהשליח חייב לפעול מדעת המשלח, הלוא כבר פירשנו שדין אביי אינו נוגע למעשה הנתינה אלא אך ורק לגבי קיום "בידה". "שליחות לאו מידה איתרבאי" - הכוונה שאין יד השליח נחשבת לעוד יד של האישה, בדומה לחצר, אלא שהשליח הוא עצמו מחליף את האישה ונחשב כאילו הוא ממש גוף האישה. ברגע שהשליח מתמנה - ומקבל בזה מעמד של גוף האישה - הנתינה לידו נעשית בעל כורחו, כמו בכל נתינת גט. אמנם, אם האישה תבטל את המינוי לא תהיה אפשרות לתת לו את הגט, אך אין האישה יכולה למנוע מיד השליח להיות ידה כל זמן שהוא נחשב לשליח שלה.

נמצא אפוא שבניגוד לדין חצר, בו האישה יכולה למנוע מחצר מסוימת להיות ידה, אין האישה יכולה למנוע משליח זה להיות ידה אלא על ידי ביטול שליחותו. ביטול שליחותו דומה להפקרת חצרהּ, ועל זה כמובן לא הקשה אביי.

ב. עתה מתבהר גם התירוץ השני. אביי עונה שמצאנו שליחות בעל כורחה באב שמקבל גט לבתו הקטנה.

יש לעיין בגירושי קטנה: מי הוא בעל הדבר של הגירושין? במילים אחרות, עם מי עושה הבעל עסק? בפשטות יש לומר שהאב הוא הבעלים של קידושי וגירושי קטנה. אב מקדש את בתו כי הקידושין שייכים לו, ולכן הוא גם מקבל את גירושיה. עובדה היא שאין הקטנה יכולה להתגרש שלא מדעת אביה. יתר על כן, הגמרא בקידושין (מד:) אומרת שאפילו נערה (ולא רק קטנה) נחשבת לעניין גטין וקידושין כשליח של אביה (ולא שהאב הוא שליח שלה). מדוע אפוא הגמרא שלנו מכנה את האב "שליח" של הקטנה?

נראה להסביר ששתי הגמרות מתייחסות לשני דינים שונים. לעניין הבעלות על המעשה - האב הוא הבעלים ולא שליח של האישה. אך הצורך שהגט יגיע לידה של המתגרשת הוא דין בגוף המתגרשת, ובזה לא שייך שהבעל ייתן את הגט ליד האב. אלא שיש גזרת הכתוב שהאב מקבל גירושי בתו הקטנה, היינו שהאב נחשב לשליח שלה לקבלה לעניין שידו נחשבת כידה. ואם כן, טוענת הגמרא, הדין הכללי של שליחות לקבלה הוי בעל כורחה, ולא רק במקרה ייחודי זה של אב - עצם דין יד שליח לקבלה כיד אישה הוי דין בעל כורחה. רק הדין שמעשה שליח לקבלה כמעשה האישה הוי רק מדעתה, אבל הדין השני, שיד שליח לקבלה כיד האישה, הוי אפילו בעל כורחה.

ואם כן, כיוון שכבר הנחנו שדרישת אביי שהנתינה תתבצע בין מדעתה בין בעל כורחה הוא דין רק ב"בידה" ולא במעשה הנתינה, שוב אין קושיא משליחות, ששם הצורך במדעתה מתייחס רק למעשה הנתינה והקבלה ולא למעמד "בידה".

ההבדל בין שני התירוצים בגמרא הוא בהבנת דין "בידה" של שליח לקבלה. לפי התירוץ השני זוהי חלות נפרדת של שליחות, שניתנה לאישה יד נוספת - והוי שליחות בעל כורחה. לפי התירוץ הראשון אין זו יד נוספת של האישה, אלא שהשליח נחשב לאישה עצמה והוא ממש יד שלה, ולכן ממילא אין הסכמת האישה מעלה או מורידה.

 

שיעור הבא:

הרב יאיר קאהן

גיטין דף כא. - בעניין מחוסר קציצה

מקורות
1. דף כא. "על העלה... קציצה ונתינה", משנה דף כא:, גמרא עד "שמא יקטום".
2. תוספתא פ"ב ה"ו, רשב"א ד"ה מתני', רבנו קרשקש ד"ה אין כותבים עד "נפקא להו לאיסור".
3. תוד"ה יצא, רמב"ן ד"ה יצא [בעיקר מ"ומכל מקום אני תמה"], רבנו קרשקש "יד של עבד... ודאי דכשר".
שאלות הכנה
1. במה נחלקו הרשב"ם ורבנו תם בעניין מחוסר קציצה? נסה להסביר את יסוד המחלוקת.
    2. לאיזו שיטה נוטה פירושו של רש"י?
    3. אם כתב גט על קרן של פרה ומתה הפרה, מה דין הגט?
    4. למה אי אפשר לכתוב גט על מחובר לקרקע?
    5. למה אפשר לכתוב גט על עציץ נקוב?
 

[1] מאמר בנושא דומה ניתן למצוא בעלון שבות 155, 'גט על ידי שליחות וחצר בעל כורחה של האישה' / אלי קינן.

[2] לא נדון בסוגיית חצר מהלכת, הנוגעת להקנית עבד במקום חצר.

[3] עיין שערי חיים לגר"ח שמואלביץ סימן מו.

[4] שיטה יותר קיצונית מזו של רש"י נמצאת בדברי הרמב"ם, שסובר כי ניתן להפריד גם זמנית בין מעשה הנתינה לבין הגעת הגט לידה. אפשרות זו קיימת כבר בסוגייתנו בדין עבד כפות - עיין ברמב"ם פ"ה הי"ח, ובקושיית הרשב"א אצלנו בגמרא. עיין עוד ברמב"ם פ"ו ה"ה ופ"ה ה"ב. בכל המקרים האלו האישה מתגרשת לאחר שמגיע הגט לידה, אף על פי שבינתיים הבעל כבר סיים את נתינתו, ולא אמרינן שיש כאן פסול "טלי גטך מעל גבי קרקע". וצריך לומר שטלי גטך מעל גבי קרקע הוי פסול במעשה הנתינה, וזה אכן מתבצע מיד בכל המקרים האלו, אך האישה לא תתגרש עד שיגיע הגט לידה ממש, וזה יכול להתבצע גם לאחר זמן על ידי פעולה של האישה עצמה.

[5] ועיין עוד ברשב"א.

[6] כך מסבירים למה אין שליחות לקיום מצוות. אם אני ממנה שליח להניח תפילין, מעשה ההנחה אכן בוצע על ידי, אך מכל מקום התפילין מונחים על זרועו של השליח ולא על זרוע המשלח.