כא. - עמידה בקריאת התורה

  • הרב אביהוד שורץ

עמידה בקריאת התורה / אודי שוורץ


קריאת המגילה בעמידה

המשנה הפותחת את הפרק השני במסכת מגילה, עוסקת באופן קריאתה של המגילה. בין היתר, קובעת המשנה כי הקורא את המגילה רשאי לקוראה בעמידה או בישיבה. דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך:

"קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחילה - מפני כבוד הצבור" (אורח-חיים סי' תר"צ, סעיף א).

מדברי המחבר ניתן ללמוד, כי ישנם שני מחייבים אפשריים לעמידה בשעת הקריאה:

א. הקריאה עצמה צריכה להתבצע בעמידה.

ב. הקריאה עצמה אינה דורשת עמידה, אולם מאחר והיא נעשית בציבור - יש לעמוד מפני כבוד הציבור.

נפקא-מינה אחת אפשרית בין שני המחייבים היא חובת הציבור לעמוד. המחייב השני דורש אך ורק את עמידתו של שליח הציבור, ולכן אין סיבה לחייב את הציבור לעמוד. אולם המחייב הראשון, שהינו דין בדיני הקריאה ולא דין בדיני הציבור, נוגע גם ליחידים, ולכאורה מחייב כל אחד מהם לעמוד. לנפקא-מינה זו אין חשיבות בהלכות קריאת המגילה, משום שלהלכה נפסק שהקריאה אכן לא דורשת עמידה, אולם עשויה להיות לה חשיבות בבואנו לדון בקריאת התורה.

עמידה בקריאת התורה

הגמרא בתחילת פרק שני מעירה:

"הקורא את המגילה עומד ויושב. תנא: מה שאין כן בתורה".

אם-כן, הגמרא קובעת, שבשעת קריאת התורה צריך הקורא לעמוד. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (אורח-חיים סי' קמ"א, סעיף א) מתוך הדגשה שהיא נוהגת רק בעולה לתורה ובבעל הקורא, אך לא בשאר הציבור. כפי שראינו לעיל, אם רק שליח הציבור חייב בעמידה, סביר להניח שמדובר על דין בכבוד הציבור, ולא על דין עקרוני שקשור לעצם מצוות הקריאה.

ואמנם, הירושלמי בסוגייתינו הציג באופן ברור מאוד את השאלה ביחס לאופי חיוב העמידה בשעת קריאת התורה:

"זה שהוא עומד לקרות בתורה - מפני מה הוא עומד - מפני כבודה או מפני כבוד הרבים?" (מגילה פרק ד', הלכה א).

בהמשך הדיון שם הירושלמי מעלה נפקא-מינה בין הטעמים: אם חיוב העמידה הוא מפני כבוד הרבים, הרי שהלומד תורה לעצמו איננו חייב לעמוד[1]. ברם, אם חיוב העמידה הוא מפני כבוד התורה, יש מקום לחייב בעמידה גם את הלומד בינו לבין עצמו.

ואכן, בסוגייתינו למדנו על כך שכבוד התורה הוא שילמדו בעמידה:

"תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם- והיו למדין תורה מיושב, והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה".

ובכן, באופן עקרוני, כבוד התורה מחייב את העוסקים בה לעמוד על רגליהם. ואולם, כבר בתקופת התנאים ירד חולי לעולם, ואנשים עברו ללמוד בישיבה.

לימוד תודה בעמידה

שאלה זו, בדבר העמידה בשעת הלימוד, עלתה על שולחן מלכים במסגרת הדיון בברכות התורה. כידוע, הלומד תורה חייב לברך, ולדעת חלק מן הראשונים מדובר על ברכה שהחיוב לברכה הוא מן התורה. הרב עובדיה יוסף נשאל האם בשעת ברכת התורה יש לעמוד. ישנם שיקולים שונים בהלכות ברכות, שלפיהם המברך על המצווה חייב לעמוד, אך הם אינם מענייננו כאן. הרב עובדיה בוחן בהרחבה את אותם שיקולים, אך לאחר מכן מתייחס גם לסוגייתינו. ביסוד דבריו עומד חידוש שחידש הפני יהושע בסוגייתינו (כא. ד"ה אלא דאכתי יש לדקדק), ולפיו יש צורך לעמוד רק בשעה שמברכים על מצווה, שיש לקיימה בעמידה. ומסביר הרב עובדיה:

"...אולם, הפני יהושע בחידושיו למגילה (דף כא.) כתב, שדווקא מצות שעשייתן וקיומן מעומד, כגון ציצית ושופר והלל, ברכותיהן גם כן מעומד; אבל מצווה שעשייתה וקיומה מיושב, כגון מקרא מגילה שאין צריך לעמוד בה לעיכובא, כל שכן ברכתה שאינה צריכה להיות מעומד. וכיוצא בזה כתב הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן ח')... ותירץ היעב"ץ שמצוות שנעשות בישיבה אין נאה לברך עליהן מעומד, שלא כדרך עשיית המצווה שעליה הברכה... לפי זה, כיון שעצם לימוד תורה אינו צריך להיות דווקא מעומד, כמבואר במגילה (כא.), גם ברכת התורה אינה צריכה להיות מעומד" (שו"ת יחווה דעת, חלק ה', סימן ד).

בהמשך דבריו מציין הרב עובדיה כי קיימת מחלוקת אחרונים בעניין זה, אך הוא איתן בדעתו. מאחר ופסקנו להלכה שאין צורך לעמוד בשעת הלימוד, הרי שאין צורך לעמוד גם בשעת הברכה.

כמובן, הנחת היסוד של הרב עובדיה היא שאין חובה לעמוד בשעת הלימוד. הנחה זו אכן רווחת בין הפוסקים, אולם עם זאת, נדמה שישנן שתי הלכות שבהן אנו מוצאים ביטוי לכך שכבוד התורה מחייב עמידה:

א. לעיל הזכרנו את דברי הירושלמי במגילה, השואל האם העמידה בשעת קריאת התורה קשורה לכבוד הציבור או לכבוד התורה. כמה שורות קודם לכן, מסביר הירושלמי שישנם תרחישים שבהם ודאי חייבים לעמוד מפני כבוד התורה:

"מהו לעמוד מפני ספר תורה? רבי חלקיה ר' סימון בשם ר' לעזר: מפני בניה הוא עומד לא כל שכן מפני תורה עצמה?!" (מגילה פרק ד', הלכה א).

הירושלמי קובע, שיש לעמוד מפני ספר תורה, בדיוק כפי שעומדים מפני 'בניה' של התורה, דהיינו מפני תלמידי החכמים. אם כן, אף-על-פי שאיננו עומדים בשעת הלימוד, הרי שכבוד התורה לא בטל לחלוטין, משום שיש לעמוד בשעת המפגש עם ספר תורה ובשעת המפגש עם תלמיד חכם.

ב. כפי שראינו לעיל, הירושלמי מניח שיש לעמוד בשעת קריאת התורה, מפני כבודה, ולכאורה דבריו נאמרו רק ביחס לבעל הקורא ולעולה. עם זאת, הרמ"א כתב, שאף-על-פי שמעיקר הדין הציבור אינו חייב לעמוד בשעת קריאת התורה, יש מחמירין לעמוד, וכך נהג המהר"ם מרוטנבורג:

"אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה. ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם" (סי' קמ"ו סעיף ד).

ייתכן, שמנהגו של המהר"ם קשור ליסוד דלעיל ביחס לכבוד התורה. בשעת הלימוד הסדיר אכן אין צורך לעמוד משום שאנו חלושים וחולים, אך ראוי שנעמוד לפחות בשעת הלימוד שבקריאת התורה.

מעמד הר סיני בכל יום

לסיום, נביא הסבר אחר למנהגו של המהר"ם - הסברו של הגרי"ד סולוביצ'יק:

"…להשלמת דברינו יש להציע רעיון יסודי נוסף: כי קריאת התורה בציבור זהה היא עם חוויית עמידה לפני השכינה כבמעמד הר סיני. יש בתופעה הזאת משום שיחזור המפגש בין הקב"ה וכנסת ישראל, והוא טמון בחובה. בשמעו הקריאה, צריך הציבור לצייר בנפשו כאילו עכשיו התורה ניתנת מסיני, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאוד[2]...

השוואת קריאת התורה למעמד הר סיני קובעת יסוד נוסף בהגדרת מצוותה, והיא נימת קבלת עול מלכות שמיים שבה. החובה לשמוע דבר ה' מבוססת על יסוד מיוחד המהווה כל מהותה של קריאת התורה, והוא: קבלת עול מלכות שמיים. עצם ההלכה כי אין קוראין בתורה בפחות מעשה משום שאין דבר שבקדושה נאמר בפחות מעשרה, מעיד כמאה עדים, כי פעולת הקריאה זהותית היא עם מעשה קבלת עול מלכות שמיים... העובדה כי ברכות התורה מתחילות בקדושה באמירת ברכו את ה' המבורך מפיצה אור בהיר על מהותה של קריאת התורה, שהיא בעצמה פעולת קבלת עול מלכות שמיים" (שיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב', עמ' רכז-רל).

הגרי"ד משווה את קריאת התורה למתן התורה בסיני, ומבאר שהשוואה זו היא המעניקה לקריאת התורה נופך של דבר שבקדושה. כידוע, בשעת אמירת דברים שבקדושה (קדיש, קדושה, ברכו וכו') יש לעמוד, ואפשר שכך גם ביחס לקריאת התורה עצמה - כפי שנהג המהר"ם.

המשמעות הרעיונית של השוואה זו בין קריאת התורה ובין מעמד הר סיני היא, שהזיקה שבין כנסת ישראל ובין התורה מתחדשת בכל שבוע ושבוע כמה וכמה פעמים. המהר"ל מסביר, שבשעת התגלות השכינה שהייתה במתן תורה, עם ישראל לא יכול היה שלא לקבל את התורה מידי הקב"ה, ומן הבחינה הזו כפה עלינו הקב"ה הר כגיגית. המבחן האמיתי של כנסת ישראל בא לידי ביטוי בקבלה המחודשת של התורה בכל הזדמנות אשר בה אנו קוראים בתורה, ומקיימים את מאמר חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".


[1] הירושלמי איננו מדבר על מי שקורא קריאת התורה לעצמו, שהרי ידוע שאין קריאת התורה בפחות מעשרה.

[2] הסבר זה של הרב סולוביצ'יק מעוגן גם בדברי הזוהר בפרשת ויקהל: "כד סליק ספר תורה לתמן כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו, כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא. ויהון צייתין וירכון אודנייהו, ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא וכל שכן במלה אחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא". הזוהר מבאר, שבשעת עליית ספר התורה על הבמה יש להאזין באימה וביראה, כאילו עומדים ברגעים אלה ממש למרגלות הר סיני. נימה דומה בוקעת ועולה מדברי הירושלמי במגילה (פרק א', הלכה ד), ויעויין שם.