כב-כג. - אשו משום ממונו או משום חיציו

  • הרב דוד ברופסקי

אשו משום ממונו או משום חיציו / הרב דוד ברופסקי

כב-כג.

הקדמה

השבוע נעסוק באב הרביעי מבין ארבע אבות נזיקין - אש. פרטי דיני נזקי אש נידונים בהרחבה בפרק השישי, ואילו הגמרא כאן דנה בגדר היסודי של הנזק:

"אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו. וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא".

במילים אחרות, ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו האם חיוב אש נובע מכך שאש שהדליק אדם נחשבת כמו החיצים שהוא ירה, או מפני שהאש נחשבת לממונו של אדם, וכפי שממון אחר של אדם מחייב את בעליו על נזקיו, כגון שורו של אדם, כך אשו של אדם מחייבת אותו בנזקיה. קודם שנעסוק בשאלה זו כשלעצמה נעמוד על הייחודיות שבחיוב נזקי אש.

נפתח בפסוקים בתורה העוסקים בנזקי אש:

"כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבער את הבערה" (שמות כ"ב, ה).

בתחילת הפסוק הנושא הוא האש עצמה, ומתחילתו של הפסוק נראה שהאש היא גורם עצמאי אשר מחייב את הבעלים (אשו משום ממונו). מאידך, בסוף הפסוק מדובר על "המבער את הבערה" בתור אדם אשר גורם בעצמו לנזק (אשו משום חיציו).

על כל פנים, דעותיהם של ר' יוחנן וריש לקיש קשות לכאורה להבנה וכפי שכל אחד טען כלפי השני; קשה להבין כיצד ניתן לראות את אשו, שהוא דבר בלתי ממשי כממון ממשי המזיק; מאידך קשה לראות את האש המתקדמת מעצמה כדומה לחץ שירה אדם.

בשיעור זה ננסה להבין בצורה עצמאית כל דעה מבין שתי הדעות ולבסוף להבין את מסקנת הגמרא.

ריש לקיש - אשו משום ממונו

ריש לקיש אינו מקבל את שיטת ר' יוחנן שאשו משום חיציו, מאחר שהאש מזיקה מעצמה ללא צורך במעורבות אנוש. לכן הוא קובע כי אשו משום ממונו. ויש להבין האם לשיטתו אש היא ממש כשאר ממון של אדם אשר חייבים על נזקיו או שחיוב על נזקי אש דומה לחיוב על נזקי ממונו אף שאינו ממונו ממש.

נראה שעניין זה נתון במחלוקת ראשונים. רש"י מסביר כי לשיטת ריש לקיש, אדם חייב רק על נזקי אש אשר יצאו מגחלת אשר שייכת לו, אך אם יצית אש באמצעות גחלת שאינה שלו, יהיה המדליק פטור. לפי דבריו נראה כי יש להבין את ההגדרה אשו משום ממונו כפשוטה, דהיינו שהאש היא ממונו של אדם ולכן חייב על נזקיה. לכן, במידה שהאש אינה בבעלותו, אינו חייב על נזקיה.

תוספות חולקים על רש"י, וזאת על סמך כמה גמרות שמהן משתמע כי חיוב אש אינו תלוי בבעלות על האש עצמה. כך למשל מבואר בגמרא (נו.) ש"הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה" חייב, על אף ששם המזיק לא הצית בעצמו את האש אלא רק גרם לדלקה קיימת להזיק לקמתו של חברו[1].

כיצד עלינו להבין את גישתם של תוספות? נראה כי את שיטתם ניתן להבין בשתי צורות, וזאת אחר שנקדים הקדמה אחת הנצרכת לענייננו.

הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל היה רגיל לומר, שכפי שניתן לחייב אדם על נזקי ממונו, כך ניתן לחייבו על נזקים אשר נבעו ממציאויות מזיקות אשר הוא יצר. כך למשל, אם אדם יניח את גדיש חברו בפני בהמת אדם אחר, והבהמה תאכל את הגדיש, אף שהבהמה אינה שייכת למזיק עצמו, יהיה הוא חייב על אכילת הגדיש (ולא משום אדם המזיק), שכן הפיכת הבהמה לגורם מזיק מחייבת אותו בנזקיה.

את עובדה זו ניתן להבין בשתי צורות: ניתן להבין כי אף שאדם זה אינו בעלי הממון המזיק, מאחר שהוא יצר את המזיק, נחשב הוא כבעליו. מאידך, ניתן להבין כפי שכבר הצענו בשיעור בעבר, שהטעם לכך שחיובי נזקי ממון מוטלים על בעלי הממון אינו מצד עצם העובדה שהוא בעלי הממון, אלא שבעלותו על הממון גורמת לכך שהוא יהיה אחראי עליו. לכן, במקום שבו קיימת סיבה להטיל את האחריות על אדם אחר, הוא ישא בחיובים הנובעים מנזקי ממון זה.

באותה מידה ניתן להבין את חיוב אשו משום ממונו לפי התוספות בשתי צורות: ניתן לומר שהאדם אשר גורם לכך שיהיה כאן גורם מזיק מוגדר כבעלי האש המזיקה. מאידך, ניתן להבין שלא בעלי האש חייב בנזקיה אלא האחראי על האש, דהיינו בדרך כלל בעלי האש, ובמקרים מיוחדים (כמו המקרה שהביאו התוספות לעיל) אדם אחר אשר גרם לכך שהאש תזיק.

מעניין לציין כי קיימת שיטה שלישית בנוגע לחיוב על אשו משום ממונו אשר מובאת בשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י. לפי שיטתם, בעלי האש חייב על נזקיה אף במידה שהוא לא הדליק אותה אלא רק פשע בשמירתה. מאידך, אדם אשר הדליק אש חייב על נזקיה אף שאינו בעלי האש. שיטה זו משלבת בעצם את שני סוגי החיובים שנידונו לעיל - מחד גיסא ישנו חיוב על בעלי האש אף שהוא לא יוצר האש, ומלבד זאת ישנו חיוב על יוצר האש אף שאינו בעלי האש.

רבי יוחנן - אשו משום חיציו

ר' יוחנן כאמור לעיל חולק על ריש לקיש וסבור שאשו משום חיציו. בדומה לדיוננו לעיל בשיטת ריש לקיש, גם כאן יש לדון האם לשיטת ר' יוחנן אשו של אדם הרי היא ממש כחיציו, או שמא החיוב על האש דומה לחיוב על חיציו אף שמדובר בחיובים שונים.

את דיוננו בנושא זה נפתח בטענתו של ריש לקיש כנגד ר' יוחנן: "אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל!". כיצד יענה ר' יוחנן לטענה זו? אם נבין שאף ר' יוחנן מודה שאשו אינה ממש כחיציו אלא שהחיוב על האש דומה לחיוב על חיציו, ממילא מאבדת טענת ריש לקיש את עוצמתה, שכן באמת גם ר' יוחנן אינו סבור שישנו דמיון גמור בין אש לחיציו. מאידך, אם נבין שלדעת ר' יוחנן אשו משום חיציו ממש, נצטרך לומר שלשיטתו, בכך שהתורה תיארה את נזק אש כמעשה המדליק כפי שראינו בפתח דברינו, קבעה היא שמעשה האש נחשב כמעשה המדליק אותה.

נראה שספק זה בהבנת שיטת ר' יוחנן עמד במוקד כמה דיונים בראשונים, אשר הסתפקו האם ניתן להעתיק את שיטת ר' יוחנן כאן לתחומים נוספים בהלכה כגון שחיטה, רציחה ושבת.

לדוגמא, הגמרא בחולין (לא.) קובעת כי אם אדם הפיל סכין על גרון בהמה ובכך היא נשחטה, אין היא מותרת, שכן מעשה זה אינו מוגדר כמעשה האדם. מאידך, אם אדם השליך סכין ומכוחו עפה הסכין ושחטה בהמה, הבהמה מותרת. תוספות (סנהדרין עז.) מעלים את האפשרות כי לאור שיטת ר' יוחנן כאן שאישו משום חיציו, הרי שגם מעשה הסכין שהוא תולדה של אש ייחשב כמעשה האדם, ולכן גם במקרה שאדם רק הפיל סכין, תחשב השחיטה כשחיטה כשרה.

מסקנת התוספות היא שדין הגמרא שם תומך בשיטת ריש לקיש, הסבור כי אשו משום ממונו, שכן לשיטת ר' יוחנן גם שחיטה על ידי נפילת הסכין תהיה כשרה. מדברי התוספות ניתן ללמוד כי הם הבינו את דברי ר' יוחנן כפשוטם - אשו של אדם נחשבת ממש כחיציו וכמעשהו עצמו, ולכן גם בתחומים נוספים בהלכה כלל זה הוא בר יישום.

אמנם באחרונים מצאנו מי שחלקו על התוספות בעניין זה. הגר"ח סולובייצ'יק (הל' שכנים) טוען כי אף אם נקבל את השוואת התוספות בין הלכות נזיקין להלכות שחיטה, הרי שבשחיטה ישנה דרישה עקרונית של "כוח גברא" אשר אינה מתקיימת אף לפי תפיסת התוספות בנוגע לאשו משום חיציו. אחרונים אחרים חלקו על עצם ההשוואה של תוספות, וזאת משום שהם תפסו את אשו משום חיציו במובן היותר מצומצם, דהיינו שחיוב אש הוא כעין חיוב על נזקי חיציו אף שאין האש כחיציו ממש.

בצורה דומה, התוספות בסנהדרין שם למדים מסוגייתנו כי שיטת ר' יוחנן קיימת גם בנוגע לרציחה; שכן בסוגייתנו מבואר שלדעת ר' יוחנן, אדם אשר הצית עבד וגדיש של חברו יהיה פטור על הנזק אשר גרם מפני שחייב מיתה על רציחת העבד וממילא פטור מנזקי ממון מטעם קים ליה בדרבה מיניה. מכך שאותו אדם חייב על רציחת העבד מוכיחים התוספות שגם בנוגע לרציחה מוגדרת האש כמעשהו של המצית וכחיציו ממש. גם בנוגע לטענה זו קמו חולקים על התוספות - הגרי"ז סולבייצ'יק (הל' רוצח) מבאר כי לשם יישום קים ליה בדרבה מיניה בנידון זה אין בהכרח צורך ליישם את הכלל שאשו משום חיציו בנוגע לרציחה עצמה, ועל פי המהלך המוצע בדבריו הוא דוחה את ראיית התוספות מסוגייתנו.

לסיום עניין זה נזכיר את שאלתו המפורסמת של בעל נימוקי יוסף כאן: כיצד מותר להדליק נרות בערב שבת? הרי מאחר שאשו משום חיציו, נחשב המדליק כאילו מבעיר הוא את האש בשבת עצמה. שאלתו של הנימוקי יוסף מעידה על כך שגם הוא הבין את דעת ר' יוחנן שאשו משום חיציו בצורה אבסולוטית, דהיינו שהאש משתייכת למבעיר כפי שהחיצים משתייכים ליורה אותם.

מסקנת הגמרא

למסקנת הגמרא, גם לדעת ר' יוחנן אשו משום ממונו, אלא שהוא סבור כי בנוסף לכך אשו גם משום חיציו - מה שאינו מוסכם על ריש לקיש. הנפקא מינה בין הדעות למסקנת הגמרא היא בנוגע לאדם שפצע את חברו באמצעות אש, האם חייב המבעיר לשלם את ארבעת התשלומים שחייב חובל לשלם (נזק, צער, ריפוי ושבת; במקרה זה אין חיוב בושת כמבואר ברש"י) - לדעת ר' יוחנן יהיה המזיק חייב ולדעת ריש לקיש פטור.

כיצד עלינו להבין את דעת ר' יוחנן למסקנה? האם לשיטתו קיימים שני חיובים נפרדים על אש, אחד משום חיציו ואחד משום ממונו, או שמא לשיטתו ישנו חיוב מיוחד הנובע משילוב של אשו משום ממונו ואשו משום חיציו?

מלשונו של רש"י (ד"ה וכי) משמע שאכן קיימים שני חיובים נפרדים לדעת ר' יוחנן. מאידך, בראשונים מצאנו גישות אחרות: למשל, השיטה מקובצת מביא את שיטת רבנו ישעיה שלשיטת ר' יוחנן עיקר חיוב אש הוא משום חיציו. לשיטתו, התוספת של אשו משום ממונו רק גורמת לכך שאף ר' יוחנן יצריך בעלות על האש כדי לחייב על נזקיה.

לעומת זאת, הרמב"ם (הל' נזקי ממון פי"ד הט"ו) פוסק: "אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו, הרי המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו, שאע"פ שאשו ממונו הוא, הרי הוא כמי שהזיק בחיציו". מלשון הרמב"ם ברור שעיקר החיוב על אש לדעת ר' יוחנן הוא משום ממונו, אלא שלחיוב זה נוספו דינים הנובעים מכך שהנזק דומה גם לחיציו.

כיוון שלישי מובא בשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י. לשיטתם, ממונו או חיציו לחוד לא היו מספיקים לפי ר' יוחנן כדי לחייב אדם על נזקי אש. רק העובדה שבנזקי אש קיימים שני הצדדים הנ"ל מספיקים כדי לחייב את המבעיר את הבערה.

 

[1] בנוגע לראיה זו של התוספות כנגד רש"י, השיטה מקובצת הביא את תשובת הגיליון תוספות, כי לדעת רש"י במקרה שם החיוב לא יהיה משום אש אלא משום אדם המזיק, דהיינו שהאדם הכופף את הקמה נחשב כגורם לנזק בעצם מעשהו.