דילוג לתוכן העיקרי

מגילה | דף כג ע"ב | לא כל דבר שבעשרה הוא דבר שבקדושה

קובץ טקסט

פתיחה

בשבועות האחרונים הרחבנו את הדיבור בענייני חיוב עשרה בכל דבר שבקדושה. כאמור, במשנתנו ישנם שבעה דינים שונים הדורשים שעשרה יהודים יהיו נוכחים בשעת קיומם. לכאורה הטעם לדבר הוא משום שכל הדברים הנ"ל הינם דברים שבקדושה, וכך מפרש גם הרב עובדיה מברטנורא בפרושו למשנה:

"וכל הני אין נעשים בפחות מעשרה, דכתיב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' (ויקרא כ"ב) - כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, כתיב הכא 'בתוך בני ישראל', וכתיב התם 'הבדלו מתוך העדה הזאת' (במדבר ט"ו), מה להלן עשרה, שאין עדה פחותה מעשרה, אף כאן עשרה".

ואולם, לא כך סבר הר"ן בחידושיו על הרי"ף. הר"ן מסביר כי חיוב עשרה המופיע במשנה לא נובע תמיד משום דבר שבקדושה, וזו לשונו:

"...ילפינין האי ונקדשתי בתוך בני ישראל... והאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה שאית בהו, ולאין נושאין את כפיהם מטעם דכתיבנא במתניתין...".

מאחר שבשעורים הקודמים עסקנו בברכת חתנים, לא נרחיב את הדיון בשיעור זה בדין זה, ונתמקד בחיוב עשרה בברכת המזון ובאמירת ובא לציון.

קדושה

בחלק הפתיחה, הבאנו את שיטת הר"ן הסובר שרק בדין פורסין על שמע ודין העובר לפני התיבה, שייך הטעם של 'ונקדשתי' אותו מציינת הגמרא לחיוב עשרה לכל דבר שבקדושה. מדברים אלו, מדייק ה'ראש יוסף' כי רק קדושה ממש נחשבת כדבר שבקדושה, אולם אמירת 'ברכו' או קדיש - אינם מוגדרים כדבר שבקדושה.

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, ניתן למצוא כמה טעמים מדוע מעמד הקדושה דורש עשרה. כפי שראינו, אחד מהטעמים לכך הוא משום שבמעמד זה זוכה העדה להשראת שכינה, והקב"ה לא שוכן על עדה הקטנה ממספר זה. על פי טעם זה, נראה כי ניתן להסביר את החילוק הנ"ל בדברי הר"ן: קריאה בתורה, הפטרה, ברכת כוהנים וזימון בעשרה, אינם נחשבים דבר שבקדושה משום שאין בהם את אמירת הפסוקים שבהם מופיע המוטיב של קדושה ("קדוש, קדוש, קדוש..."). בקריאת שמע לעומת זאת, מופיע מוטיב זה בברכות שקודם הקריאה[1], וכן בתפילת שמונה עשרה בעת אמירת הקדושה.

מעניין שלפי טעם זה היינו צריכים לבחון מחדש גם את אמירת 'ובא לציון' ביחיד, שכן בקטע זה מופיע גם-כן המוטיב של קדושה. ואכן באחד מספרי הנהגות של מרן ה'חזון-איש' מופיע שהוא היה מקפיד לעמוד בעת אמירת פסוקי הקדושה של אשרי ובא לציון. למען האמת, רעיון זה מופיע כבר בדברי רבותינו הראשונים, וכך כותב הר"י מיגאש:

"אם רצה היחיד לקרוא פסוקי הקדושה בניגון על הדרך שנקראים במקרא - מותר לו לעשות. לפי שכשהוא קורא אותם בניגון הוי כאדם הקורא אותם, ויצא מכלל מה שאמרו כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה וכזה הורו הגאונים ז"ל. ואם יש בו עשרה ורצה אחד מהן לפתוח ובא לציון וסדר קדושה מיושב, אין בזה כלום אלא שראוי לו לכתחלה להיותו עומד".

הר"י מיגאש מבליע בדבריו את דברי הגאונים שסברו כי גם את קדושת 'ובא לציון' יש להקפיד ולומר בציבור. ואכן, בתשובת רבי נטוראי גאון מופיעה אריכות דברים בנוגע לקדושת 'ובא לציון' ובשמה הפרטי - 'קדושה דסדרא':

"...'ובא לציון גואל ואני זאת בריתי אותם' (ישעיה נ"ט, כ-כא) לא היו אומרים, ואם רצה יחיד לאומרם אין בכך כלום. שלא אמרו חכמים 'לא יהא פחות מעשרה' אלא דבר שבקדושה, 'ובא לציון גואל ואני זאת בריתי' - אין בהם משום קדושה. וכיון דתקינו רבנן קדושה דסדרא, אף על גב דמשום לקרות בהו אתקון, כיון דנקבעו בתפילה כדבר שבקדושה הוא ולא יהא פחות מעשרה, אלא אם כן בקראי או בהלכה דגמרא" (ר' נטורנאי גאון, או"ח לח).

כלומר, לדעת רבי נטוראי גאון מעיקר הדין לא היתה צריכה להיות 'קדושה דסדרא' מחייבת עשרה. זאת משום שאין מטרתה ליצור השראת שכינה, כי אם להזכיר את קדושת הקב"ה, וכלשונו 'לקרות בהו אתקון'. אולם, מאחר שקבעו אותה בתפילה, קיבלה 'קדושה דסדרא' מעמד של קדושה רגילה, ויש לאמרה בעשרה בלבד.

ואולם, לא כל הגאונים הסכימו לדבריו, וכך מופיע ב'קובץ שערי תשובה':

"...ובא לציון ואני זאת בריתי לא היו אומרים, ואם רצה יחיד לאומרם - אין בכך כלום. שלא אמרו חכמים לא יהא פחות מעשרה אלא דבר שבקדושה, ובא לציון ואני זאת בריתי אין דבר שבקדושה ואין בהם משום קדושה" (קובץ שערי תשובה, סימן נ"ה).

אם כן, בניגוד לדברי ר' נטורנאי גאון, לדעת הגאונים המופיעים ב'שערי תשובה', לא צריך לחשוש לכך ש'קדושה דסידרא' היא דבר שבקדושה, וניתן לאומרה גם ביחיד, מיושב לכתחילה. כך גם פסק הגרש"ז אויערבך להלכה:

"...ואילו לענין קדושא דסידרא וקדושת יוצר - אינו אומר יחד עם הש"ץ והצבור, והיינו משום דהני תרתי הם רק סיפור איך המלאכים מקדישים מה שאין כן בקדושת י"ח - אנחנו המקדישים" (שו"ת מנחת שלמה חלק א', סימן ב).

אם-כן, לדעת הגרש"ז קדושה דסידרא היא רק סיפור דברים כיצד המלאכים ובני האדם מקדשים את הקב"ה. לאור זאת, אין צורך לעמוד בעת אמירתם מאחר שזו קריאה בעלמא ולא אקט של קדושה והשראת שכינה המחייב מניין אנשים ויחס מיוחד.

ברכת המזון בעשרה

כפי שציינו בפתיחה לדברינו, נחלקו הראשונים האם חיוב עשרה בכל הדינים במשנה נובע מכך שמדובר בפעולה שהינה דבר שבקדושה, או שמא מסיבה חיצונית אחרת. מדברי המאירי בפירושו למסכת ברכות (מז:) משמע שחיוב עשרה בברכת המזון נובע משום הזכרת ה' הקיימת בו. דברים דומים אנו מוצאים ברשב"א אצלנו, הדן בברכת כוהנים וזימון בעשרה:

"ואין נושאין את כפיהם. פירוש, משום שמזכיר את השם ואומר יברכך השם, והווי ליה כזימון בעשרה דצריך משום דאמר נברך לא-להינו".

ואולם, כפי שנראה, קיימת בנושא מחלוקת ראשונים. ה'אבודרהם' בהלכות ברכות, מסביר כי זימון בעשרה נחשב לדבר שבקדושה ויש בו השראת שכינה, וזו לשונו:

"דעשרה שאכלו וכו' אומרים נברך לא-להינו, שעשרה שכינה שורה בניהם, ולכן צריך להוסיף לא-לוהניו כמה דאת אמר ונקדשתי".

לדעת האבודרהם הזכרת ה' בברכת עשרה נובעת מכך שציבור של עשרה יוצר מעמד של השראת שכינה. כלומר, בניגוד לתפיסתו של המאירי שסבר כי חיוב עשרה נובע מהזכרת ה', לדעת האבודרהם צריך לומר כי עדה של עשרה יוצרת אוטומטית מעמד של השראת שכינה וממילא יש צורך בהזכרת ה'.

צירוף אישה למניין עשרה

נפסק בשולחן ערוך:

"נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם, ובלבד שלא יזמנו בשם" (אורח-חיים קצ"ט).

כלומר, לדעת השולחן-ערוך, נשים אינן עולות למניין עשרה ולא ניתן לצרפן לזימון שכזה. ואולם, בסעיף הבא באותו סימן פוסק השולחן-ערוך כי הנשים יכולות להיות עדה בפני עצמה, וזו לשונו:

"נשים מזמנות לעצמן - רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות ויוצאות בזמון שלנו" (שם).

אם-כן, נשים יכולות להיות עדה בפני עצמה, אלא שבניגוד לגברים אין להן חובה להיקבץ לעדה, ובמידה והן רוצות לעשות כן - הרשות בידם.

היוצא מכל האמור הוא כי חיוב עשרה בברכת המזון, אינו בהכרח חיוב לגברים, ואם-כן קשה לומר שזימון עשרה מוגדר כדבר שבקדושה, המחייב עשרה גברים.

ציבור של נשים

האם יש מעמד לציבור של נשים? כותב הלבוש:

"ואלו העשרה צריכין להיות עשרה גברים גדולים שהביאו ב' שערות, דכתיב: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל...' דכל התורה בגדולים זכרים קמיירי. ועבד ואשה וקטן אין מצטרפין..." (אורח-חיים סי' נ"ה, סעיף ד).

הלבוש שולל את האפשרות מנשים להיות ציבור שגורם להשראת שכינה. דברים דומים אנו מוצאים גם בפירושו של הראב"ן לברכות המנתח את דברי המדרש על הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" באופן הבא:

"...כל דבר שבקדושה אין אומרים אותו בפחות מעשרה, וגמר לה מ'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ויליף 'תוך' 'תוך' מן 'לשבור בתוך הבאים', והתם י' הוו דכתיב: 'וירדו אחי יוסף עשרה' - וכולהו הוו גברי" (ראב"ן סי' קפ"ה).

ואולם, לא כל ראשוני אשכנז הסכימו לדבריו. וכך מביא ה'בית יוסף':

"בשם רבינו שמחה, דעבד ואשה מצטרפין לתפלה ולברכת המזון בעשרה, ופשוט הוא שזהו לפירוש ר"ת דפסק כרבי יהושע בן לוי בעבד אחד מצטרף. וסובר רבינו שמחה דהוא הדין לאשה דבכל דוכתא אשה שוה לעבד, וכיון דר"ת בעצמו לא רצה לעשות מעשה מי יקל בדבר. וכן נהגו העולם שלא לצרף אשה כלל" (בית-יוסף או"ח סי' נ"ה, סעיף א).

לדעת ר"ת וראשוני אשכנז, אישה ועבד אינם יכולים להוות ציבור בפני עצמם להשראת שכינה, אולם הם יכולים להצטרף לציבור קיים ולגבות אותו. גישה זאת נובעת מתפיסתו הכללית של ר"ת, כי בכדי ליצור מעמד של עשרה אין צורך בעשרה גברים אלא די אפילו ברוב גברים. כך מובא גם בספר 'אור-זרוע' בשם ר"ת:

"דכי גמרינן קדושה בעשרה מ'ונקדשתי' לא שנא גדולים לא שנא קטנים, ובלבד שיהיו תשעה גדולים, דטפי מחד לא, כדאמר גבי עבד דליכא יקרא דשמיא כולי האי. ועבד נמי איתיה בכלל ונקדשתי, דשכינה שריא אכל מחוייבי מצות ובני ברית" ('אור-זרוע' הלכות סעודה סי' קצ"ו).

אם כן, נשאלת השאלה מה הם התנאים הדרושים להשראת שכינה בתוך ציבור?

העולה מדברי רבנו תם הוא, כי כדי להשרות את השכינה יש צורך בתשעה גברים לפחות[2], אולם ההשראה עצמה נעשית על כל מי שבכלל בני ברית.

אולם, מה קורה כאשר עשר נשים מצטרפות יחד? ראינו כי קיים מושג של זימון בעשרה לנשים בלבד, אולם האם גם במצב זה ניתן לדבר על השראת שכינה?

כפי שדייקנו בדברי הראשונים שהבאנו לעיל, כל הזכרת שם ה' בציבור של עשרה נובעת מכך שכאשר עשרה ישראלים נפגשים יחדיו ומקימים מצווה - אוטומטית יש מציאות של השראת שכינה. כך כותב למשל בעל 'שיבולי הלקט':

"ועל מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש 'כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה', מן הדברים הללו יוצא להן שאם נתקבצו עשרה בני אדם לדבר מצוה בין לתפלה בין לתלמוד תורה צריכין לקדש, לפיכך אחר פסוקי דזמרא סמוך לברוך הבוחר בשיר ובזמרה מלך אל חי העולמים יקדישו פעם אחת, לפי שכבר סיימו את המצוה של פסוקי דזמרא" (שיבולי הלקט, עניין תפילה סימן ח').

אם-כן, מה קורה כאשר נמצא לפנינו ציבור של נשים, האם יש כאן השראת שכינה?

יתכן כי הדברים תלויים בהבנת הדרשות השונות של עשרה לדבר שבקדושה. דרשת 'ונקדשתי' המופיעה בגמרא והלומדת בגזרה שווה מאחי יוסף, מבינה שדווקא עשרה גדולים מועילים. לעומת זאתת דרשת 'עדה' 'עדה', הלומדת חיוב עשרה מהמרגלים, שמה את הדגש על הרעיון של עדה - קובץ אנשים. יתכן שלדרשה זו, צריך לומר שכל קומץ של אנשים בני ברית יוצרים מעמד של עדה ושל השראת שכינה.


 

[1] בנקודה זו נחלקו הראשונים: דעת הרשב"א בתשובה היא שלכתחילה יש להשתדל לומר את קדושת יוצר ברבים, ואם נאלץ לאמורה ביחיד טוב יעשה אם יאמרה בניגון ונעימה בדרך של קריאה בתורה שכן אז הוא לא עושה פעולת של השראה שכינה (וראה בהמשך דברינו הסבר דומה לגבי קדושה דסידרא של ובא לציון). וזו לשון הרשב"א: "ושמעתי משמן של גדולי החכמים שאותה קדושה שביוצר, כיון שהוא מזכיר סדר קדושות שמלאכי השרת אומרין, אם בא לומרה כקורא במקרא בנעימה אומר, שאין זה אלא כיחיד שקורא פרשת סדר קדושת המלאכים בישעיה. ואנחנו אין אומרין אותה כלל וכל דבר שכיוצא בו הנכון שבהן לנהוג בו במניעה דשב ואל תעשה שאני" (שו"ת הרשב"א חלק א', סימן ז).

[2] בשו"ת מן השמים, מובאת האופציה שגם עם שמונה גברים בלבד ניתן לבנות מניין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)