כוהנים ובגדי כהונה

  • הרב אוהד פיקסלר

 

א. קדושת הכוהנים

והמצוה הל"ב היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם, ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו "וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך" (ויקרא, כ"א, ח). ובא הפירוש (גיטין נב:) "'וקדשתו' - לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון"...

(מצוות עשה, ל"ב).

הרמב"ם מבין שיש קדושה מיוחדת בכוהנים בעקבות בחירתם על ידי ה', ותוקפה מהתורה. התוספות חולקים על הבנה זו, וסוברים שהקדימות היא מדרבנן ולא מהתורה:

...דהא דדרשינן "'וקדשתו' לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון", אסמכתא היא.         

(חולין פז., ד"ה "וחייבו").

המגן אברהם מתמודד עם השאלה מדוע בזמננו לא מקפידים על דין זה:

וצריך עיון למה אין נזהרין עכשיו...ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה.         

(או"ח, ר"א, ד).

המגן אברהם מציע גישה שלישית הממצעת בין הרמב"ם ותוספות, האומרת שהיום הדין אינו דאורייתא בגלל ייחוס הכוהנים המוטל בספק.[1]

הרמב"ם קובע את מקור הלימוד מהמילה 'וקדשתו' מהפסוק בתחילת פרשת אמור, והדגש בפסוקים שם הוא בייחוד הכוהנים לאור בחירתם לעבודה במקדש. כמו כן, הרמב"ם אמר כי "...וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו", דהיינו יש לכבד את הכוהנים מכיוון שהם נבחרו לעבוד בבית המקדש, ובעצם כך מכבדים את ה'. כך גם עולה מפשט הפסוקים בפרשת אמור: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ... וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

כאשר אנו מעיינים בסוגיית הגמרא בגיטין אנו מוצאים שלוש שיטות נוספות בזיהוי מקור חובת הקדימה:

...אמר רב מתנה, דאמר קרא "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" (דברים, ל"א, ט). אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי.

רבי יצחק נפחא אמר, מהכא: "ונגשו הכהנים בני לוי" (דברים, כ"א, ה - ו). אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי.

רב אשי אמר, מהכא: "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" (דברי הימים א', כ"ג, יג).

ר' חייא בר אבא אמר, מהכא: "וקדשתו" (ויקרא, כ"א, ח) - לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: "וקדשתו" - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

במה נחלקו האמוראים? האם יש הבדל בין הלימודים השונים? נראה כי קיים הבדל בין הלימודים השונים ולשם הבחנה ביניהם נעיין בשלושת הפסוקים שעומדים בבסיסם:

 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.      

(דברים, ל"א, ט).

וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע.

(דברים, כ"א, ה - ו).

בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם.

(דברי הימים א', כ"ג, יג).

הלימוד הראשון מעמיד את קדימות הכוהנים לפני זקני ישראל. קיים מדרג מעמדות, כאשר הכוהנים הם הבחירים. עקרון זה קיים גם בדרשה השנייה. כמו כן, בפסוק הראשון הדגש אינו על עבודת המקדש אלא על נשיאת ארון ה', וניתן אף להסביר זאת כנשיאה בנטל של שימור התורה. בדרשה השנייה מדובר על תפקידים ציבוריים הנוגעים לקיום משפט ודין כבית דין שבא לבדוק כיצד הגיע אדם לעיר ואיש לא דאג לו (בפרשת עגלה ערופה). הדרשה השלישית מתבססת על פסוק בדברי הימים העוסק בהקשר של ייחוס של משפחות שונות. יתכן ושיטת תוספות מתבססת על גישה זו,  וכיוון שמדובר על פסוק מדברי הימים ולא מהתורה, וכן לאור העובדה שחשיבות הייחוס איננו נראה כהלכה גמורה, התוספות סוברים שמדובר בדין דרבנן. לשיטתם הלימוד מהמילה 'וקדשתו' היא רק אסמכתא לדין דרבנן, והדרשה העיקרית נלמדת מהפסוק בדברי הימים.

מהפסוק בדברי הימים עולה שעיקר הטעם לחובת הקדימות נוגע לייחוס המיוחד של הכוהנים ולא בעקבות ייעוד ותפקיד. לפי שיטת הרמב"ם לאור הלימוד מתחילת פרשת אמור, נראה לכאורה כי חובת הקדימות נובעת מעבודתם בבית המקדש.

הרמב"ן בתחילת פרשת אמור מסביר את דברי התורה בקשר למעמד הכוהנים:

... אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם, אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם. ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים", לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלוקינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם. והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה.

(ויקרא, כ"א, א).

הרמב"ן מסביר שהקדושה נובעת מעבודת הקרבנות בבית המקדש, אך בנוסף לכך יש קדושה שקשורה למעלה עצמאית של הכוהנים. דין הקדימות אינו נובע רק מתפקידם במקדש, אלא מקדושה מיוחדת שהכוהנים זכו לה. האם הרמב"ם חולק על עקרון זה? לכאורה, במקורות שראינו הרמב"ם קושר את עבודת המקדש למעלתם המיוחדת של הכוהנים, בניגוד לדברי הרמב"ן. נפקא מינה אפשרית בין השיטות נוגעת לכוהנים שאינם משרתים בקודש כדוגמת קטנים ובעלי מום. אולם, כפי שנראה בהמשך גם לשיטת הרמב"ם יש להקדימם, דהיינו גם לפי שיטת הרמב"ם מי שלא משרת בפועל זוכה לקדושה, בדומה לשיטת הרמב"ן.

אם כן, ניתן להציע שלוש הבנות בנוגע לקדושת הכוהנים:

1. לכוהנים יש קדושה עצמאית ללא קשר לעבודת המקדש. קדושה זו נובעת מייחוסם.

2. קדושת הכוהנים נובעת מעבודתם במקדש.

3. יסוד קדושת הכוהנים נובע מעבודת הקרבנות, וקיימת גם קדושה ומעלה שעומדת בפני עצמה.

כאמור, נראה ששיטת תוספות היא כהבנה הראשונה, ודברי הרמב"ם והרמב"ן כהבנה השלישית.

לפי ההבנה שמעמד הכוהנים נובע מעבודת הקרבנות, האם בימינו שייך דין קדימה לכוהנים? נראה שנקודה זו תלויה במחלוקת בין בעלי התוספות:

מעשה בכהן שיצק מים על ידי רבנו תם. והקשה לו תלמיד: הא שנינו בירושלמי: המשתמש בכהונה מעל?! והשיב לו: אין בהם קדושה בזמן הזה, דקיימא לן בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא - לא.[2] והקשה: אם כן כל מיני קדושה לא ליעבד להו?! ושתיק ר"ת. והשיב הרב פטר, דנהי דיש בהן קדושה, יכול למחול.

(מרדכי, גיטין, סימן תס"א).

רבנו תם לא השיב לתלמיד ולא ברור האם הוא קיבל את דבריו או לא. אם ר"ת חלק עליו, עולה מכך שדין קדושת הכוהנים השתנה בימינו, בהתאם לגישה שקדושת הכוהנים נובעת מעבודת הקרבנות במקדש.

הרב פטר ענה על קושיית התלמיד שאכן דין קדושת כוהנים קיים גם בזמן הזה, אך ניתן למחול עליו. נראה שלשיטתו לא מדובר על קדושה עצמאית שכן סביר להניח שעל קדושה כזו לא ניתן למחול. נראה ששיטתו קרובה לדברי תוספות במסכת בבא מציעא, שיסוד הקדימות נובע מייחוס. ניתן למחול על קדימות הנובעת מייחוס, שכן היא מבטאת מתן כבוד אך לא נראה שניתן למחול על קדושה שטבועה בהם. ואכן מצאנו שהרמב"ם, הסובר כגישה השלישית שהקדושה היא טבועה בכוהנים ונובעת ביסודה מעבודת הקרבנות, סובר שהיא שייכת בזמן הזה ולא נתנת למחילה:

ולשון ספרא גם כן "'וקדשתו' - על כרחו". רצונו לומר כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו "'קדושים יהיו לאלקיהם' - על כרחם"...

(ספר המצוות, שם).

על פי ההבנה השנייה נראה שאין קדימות לכוהנים שאינם יכולים לעבוד במקדש, כגון קטנים ובעלי מומים, וגם כאן נראה שהרמב"ם לא סובר שקדושת הכוהנים נוגעת לעבודת הקרבנות בלבד, שהרי לשיטתו יש להקדים גם כוהנים בעלי מום:

וכן אמרו "'קדושים יהיו לאלקיהם' - על כרחם, 'והיו קדש' - לרבות בעלי מומין". שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלקיו לאי זה דבר נקדמהו ונכבדהו ולכן אמר "והיו קדש", הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום...           

 (שם).

הרמב"ם לא מתייחס כאן ישירות לכוהנים קטנים, אך בדבריו יש הדגשה על 'הזרע הנכבד כולו'

המגן אברהם כתב שהמצווה אינה כוללת כוהנים קטנים: "ולי נראה דמצות עשה דוקדשתו לא נאמר כל כהן קטן, דהא כתיב "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", וקטן לאו בר עבודה הוא" (או"ח רפ"ב, ו). המגן אברהם מבין שדין הקדימות נובע מעבודת המקדש, ולכן לא חל כלפי כוהנים. המנחת חינוך חולק עליו, ומדייק, כפי שהצענו בדברי הרמב"ם, שדין קטן אינו שונה מבעל מום.

למרות זאת, גם לפי הרמב"ם קדושת הכוהנים ללא בגדיהם היא פחותה, כך שללא הבגדים הם נחשבים כזרים לעניין עבודות המקדש:

וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה, ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים... "וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהנה" (שמות, כ"ט, ט), ואמרו בפירושו "בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהם" והוו להו זרים.

(מצוות עשה, ל"ג).

 

ב. בין כוהנים לבין לויים

הרמב"ם מונה בספר המצוות את עבודת הלווים כמצווה בפני עצמה:

והמצוה הכ"ג היא שנצטוו הלויים לבד לעבוד במקדש בעבודות ידועות, כמו נעילת השערים ולומר השיר עם הקרבן... כלומר שהוא חובה וצווי מוטל עליו בהכרח...    

(מצוות עשה, כ"ג).

ישנה מצוות עשה העוסקת בתפקיד הלויים בנוסף למצווה הנוגעת לקדושת הכוהנים, והרמב"ם מבחין במניין המצוות בין הלויים לבין הכוהנים. לגבי הכוהנים יש מצווה לרומם ולכבדם, אך לא מצינו מצווה המטילה עליהם חובה לעבוד בעבודת הקרבנות; ולגבי הלווים - אין מצווה לכבדם, ויש להם מצווה לעסוק בעבודת הלווים. ניתן להגדיר את החילוק בין הכוהנים לבין הלויים על ידי חילוק בין קדושה לבין הבדלה: הלויים הובדלו לעבודתם, אך הם אינם קדושים. לעומתם, הכוהנים הוקדשו לעבודתם, ועל כן יש חובה על ישראל להתייחס אליהם בקדושה ורוממות.[3]

נראה שיש להוסיף נקודה נוספת בהבנת מעמד הכוהנים. הרמב"ם הכניס את ההלכות הקשורות לכוהנים יחד עם הלכות כלי מקדש (הלכות כלי המקדש והעובדים בו), ונראה ששליטתו הכוהנים הם בעצם ככלי שרת, וקדושתם דומה לקדושת כלי המקדש.[4] בדרך זו כותב ה'משך חכמה':

והנה בכל מילי שוים הכהנים לכלי שרת, שאהרון ובניו במשיחה וכל הכהנים בהלבשה ועובדתן מקדשתן, וכן בכלים הראשונים במשיחה והאחרונים בעבודה... ואם נשברו מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם, הרי אנו רואים דבהנך מילי שוים הם ודוק.   

(ויקרא, ח', ל).

ניתן למצוא תימוכין להבנה זו מדין הקדשת הכלים והקדשת הכוהנים. הרמב"ם כותב כיצד כלי המקדש התקדשו בימי משה ולאחר מכן:

כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר "וימשחם ויקדש אותם" (במדבר, ז', א), ודבר זה אינו נוהג לדורות. אלא הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן, נתקדשו  שנאמר "אשר ישרתו בם בקודש" (במדבר, ד', יב), בשירות הם מתקדשין.

בזמן משה הכלים התקדשו על ידי משיחה, ולאחר מכן עבודתם קידשתם. נראה שגם אצל הכוהנים אנו מוצאים שני שלבים:

הכוהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות, שנאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים" (דברי הימים א', כ"ג,יג). ומצות עשה היא להבדיל הכוהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן, שנאמר "וקידשתו כי את לחם אלוקיך, הוא מקריב" (ויקרא, כ"א, ח). וצריך כל אדם מישראל לנהוג בו כבוד הרבה, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. (כלי המקדש והעובדים בו, ד', א).

נראה שלדעת הרמב"ם בימי משה הכוהנים נמשחו, ולאחר מכן הקדושה עוברת בכעין ירושה. לכן הרמב"ם מדגיש בספר המצוות שאין הדבר תלוי בבחירת הכוהנים וגם לא בעבודה במקדש - גם כהן בעל מום קדוש כמו כלי שרת שנפגם, והקדושה אינה בטילה.

 

ג. מצוות בגדי כהונה

הרמב"ם מונה את לבישת בגדי כהונה כמצוות עשה:

והמצוה הל"ג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש...וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים... ובא בפירוש בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים...

(מצוות עשה, ל"ג).

על מצווה זו השיג הרמב"ן:

... והנה זו עם פשיטותה בכתוב ואריכות התורה בביאורה לא ראיתי לבעל ההלכות שימנה אותה אבל מנה בלאוין (אות סח) מחוסר בגדים ששימש. ודעתו זאת לומר, דכיון דאין בלבישת בגדים שלא בשעת העבודה שום מצוה, אינו אלא הכשר העבודה, שאם עבד בפחות מהן או ביותר תפסל עבודתו. והנה הוא חלק ממצות העבודה אם עבד בהן. ואם היינו מונין זה מצוה היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכיפורים מצוה אחרת. כמות זה כן מות זה. וכן ראוי למנות בגדי כהן גדול מצוה ובגדי כהן הדיוט מצוה שנית. אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו יתברך בימים הנאמרים בהן וכבר נתבאר (שרש י"ב) שאין מונים חלקי המצות...

שיטת בעל הלכות גדולות היא שאין למנות את לבישת הבגדים כמצווה. בזמן שהכהן אינו עובד אין בלבישת הבגדים מצווה, ומצד שני בזמן העבודה אין בכך מצווה בפני עצמה אלא הכשר מצווה. כהן מחוסר בגדים נחשב כזר, ולכן לבישת הבגדים היא הכשר מצווה לעבודת הכהן.[5] הרמב"ן ממשיך בהסבר המחלוקת:

וכן הבגדים כדעת בעל ההלכות אינם אלא להכשר העבודות שנצטוינו בהן, אבל אהרן עליו השלום היה לובש אותם כמקיים גזירת מלך שגזר עליו לעבוד בהם לא היה מתענג בלבישתם להתפאר ולהתעטר ביופים ולא להתימר בכבודם. ואמנם דעת הרב בבגדים ובקידוש יותר מחוורת למנותם גם בכלל מצות עשה, כי בעבודתם מקיים מצוה מוסיף על השתמר מן הלאו...

הרמב"ן אינו מקבל את שיטת בעל הלכות גדולות ונוטה לדברי הרמב"ם, שיש מצווה בפני עצמה ללבוש את בגדי הכהונה. הרמב"ן מסביר זאת בהימנעות מהלאו של עבודה ללא בגדים, למרות שמדברי הרמב"ם נראה שמטרת הלבישה היא עבור העבודה. הרמב"ם כותב כך גם בדבריו בספר המצוות (הובאו לעיל) וגם בהלכות כלי מקדש (א', יב). הרמב"ם מדגיש את הקשר בין הלבישה לבין עבודת הקרבנות, אך גם את הצד העולה בדברי הרמב"ן של פאר ותפארת שטמונים במעשה זה.

האתוון דאורייתא (סימן י"א) חקר האם זר שעובד במקדש חייב גם משום דין מחוסר בגדים או רק משום שהוא זר ולא כהן. בדבריו הוא מביא ראיות לכאן ולכאן, ואנו נעמוד על הסברה העומדת בבסיס השאלה: אם פסול מחוסר בגדים הוא חסרון בכהונה, הרי שדין זה לא שייך בזר, אך אם מדובר בפסול בעבודת המקדש הוא יכול להיות גם בזר. הרב אשר וייס (מנחת אשר, שמות, סימן נ"ב) רצה לתלות את חקירה זו במחלוקת הרמב"ם ובעל הלכות גדולות. לשיטת בעל הלכות גדולות, שלבישת בגדי כהונה איננה מצוות עשה, מדובר בהכשר עבודה ובחיוב הקשור לעבודה. לעומת זאת, הרמב"ם מונה זאת כמצווה על הכוהנים, ויתכן שאין איסור בביטול המצווה כאשר מדובר בזר.[6]

בשם הגרי"ז[7] הובא הסבר שונה לדברי הרמב"ם, אשר קושר את מצוות לבישת הבגדים לתנאי מכין לעבודת המקדש, כעין מתיר לעבודת המקדש. מטרת הלבישה היא התרת הכהן לעבודת המקדש, ולכן הרמב"ם התנסח כך שהלבישה היא עבור עבודה. לדעת הרמב"ם אין לפצל בין לבישת בגדי כהן הדיוט לבין כהן גדול או בין בגדים שונים, כי כל הלבישות הן מתיר לעבודת המקדש. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, שיש מצווה עצמאית בלבישה, היה ראוי למנות שלוש מצוות נפרדות.

בהקשר זה נעיר כי קיים שוני בלשונות הרמב"ם כאשר הוא דן במצווה זו. בספר המצוות (מצוות עשה, לג) הציווי הוא שהכוהנים ילבשו את הבגדים המיוחדים להם. כך גם הלשון בפתיחה להלכות כלי מקדש - "ללבוש בגדי כהונה לעבודה". לעומת זאת, בהלכות כלי מקדש הרמב"ם כותב:

מצות עשה לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן... וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו, או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש...

(י', ד).

בעבר[8] עסקנו במספר מצוות שקיים בהן שוני בין הגדרת המצווה בספר המצוות ובכותרות ב'יד החזקה' לבין דברי הרמב"ם בהלכותיו. בהקשר זה הבאנו את הצעתו של הרב סולובייצ'יק:

המינוח השונה בין הכותרת לבין ההלכות אינו מקרי. שיטה עקבית היא במשנתו של הרמב"ם, שבכל מקום שדן במצוה שקיומה בלב ופעולתה במעשה, הוא מחלקה במכוון: בהלכות הוא מדבר במעשה המצוה, ואילו בכותרת, שבה נתונות ההגדרה וההקדמה להלכות, הוא מדבר על קיום המצוה בכל מלוא משמעותה.  (על התשובה, עמוד 44).

ייתכן וגם במקרה זה המצווה היא שהכהן יהיה לבוש בבגדיו המיוחדים בבית המקדש, אך בפועל במצווה עצמה יש צורך בהכנת הבגדים על מנת שיוכלו ללבוש אותם. בדרך זו, מבחינת מעשית, המצווה אינה נוגעת לכוהנים בלבד, אלא היא מתקיימת גם על ידי כלל ישראל המאפשר את קיומה והנוטל בה חלק בפועל.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 

 

 

 

[1]   לגבי ייחוס כוהנים בזמן הזה ראה גם במאמרו של יעקב יוטקוביץ - 'יש כאן כהן?', בתוך דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון גליון 912 http://www.etzion.org.il/dk/5763/912mamar.htm#Heading5 .

[2]   הגמרא בזבחים יז: אומרת שעבודתו של כהן מחוסר בגדים פסולה, משום ש"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם".

[3]   מתוך מאמרו של ידעאל ולדמן- 'כהונה ולויה - קדושה והבדלה', בתוך מעלין בקודש גליון ז, אב תשס"ג.

[4]   רעיון זה מובא במספר מקומות בשם הרב סולובייצ'יק (ראה בהפניות שמובאות במאמר בהערה 3).

[5]   שיטה נוספת, המופיעה בספר המצוות לרב סעדיה גאון, היא שהחובה היא על הציבור לעשות בגדי כהונה.

[6]   נעיר כי הרב אשר וייס אינו מסביר את הצדדים השונים אלא כותב בקצרה שיש לתלות את חקירת האתוון דאורייתא במחלוקת זו. ייתכן ומדבריו עולה שיש לתלות את המחלוקת בכיוון ההפוך.

[7]   ראו גרי"ז זבחים, יח..