כוונה (2) – כוונה בזמן עשיית המצווה.

  • הרב אלעד גוטמן
בית המדרש הוירטואלי

 

עבודת ה'

שיעור חמש עשרה - כוונה (2) – כוונה בזמן עשיית המצווה

לפני כמה שנים התפללתי בתפילת יום הכפורים ליד אדם בתחילת שנות השבעים לחייו. כשקמנו מהכריעות בשעת אמירת סדר העבודה, שח לי שכני, כשבבת צחוק שובבה על פניו: "שנה שעברה זה היה יותר קל". חוש ההומור שלו גרם לי להרהר בכך שרק פעם בשנה אנחנו זוכים לכריעה והשתחוויה של ממש. ובכל זאת, כמה אנרגיה אני משקיע בלארגן את המגבת כך שלא אתלכלך, בלסדר את הכסא, בתשומת לב שלא להתנגש בשום אדם שלידי, ו"הופ" ישר קמים. עד שסוף סוף יש לי הזדמנות של פעם בשנה לחוש במשהו את הכניעה לקב"ה, פספסתי אותה.

את המעורבות הנפשית בזמן קיום המצווה ניתן לחלק לשני צדדים, צד היראה וצד האהבה. צד היראה הוא הצד שממקד אותי במצווה ודוחה את כל המניעות מקיומה, ואילו צד האהבה הוא הצד שמושך אותי אל קיום המצווה. בהלכות מליחת הבשר ישנו דין "שריה", לפיו לאחר שמולחים את הבשר יש להשרותו לזמן מסוים במים. בחסידות, מדברים רבות על "לשרות בתוך המצווה". דהיינו, בזמן קיום המצווה על האדם להתמקד (יראה) במה שעומד לפניו ולא לחשוב על שום דבר אחר. כמובן, יש צורך גם להגביר את האהבה, להיזכר בזכות הגדולה שמלך המלכים "קדשנו במצוותיו" ו"בחר בנו מכל העמים" במיוחד על מנת שנקיים את המצווה הזו.

בשיעור הקודם עסקנו בהכנה שקודם המצוות. רגע קיום המצווה הוא רגע נתון ולפעמים קצר מאוד, כגון הדלקת הנר בשבת או בחנוכה, אכילת המצה, תקיעת השופר. רגע הברכה הוא בדיוק הזמן לנסות ולהעצים את כל ההכנות שלנו, לקפל את כולם לרגע אחד ובשעת קיום המצווה לתת לדברים לפרוץ.

נקח לדוגמא את הקדוש בליל שבת: כל השבוע אצים רצים, וככל שצריך יותר לרוץ בדרך כלל נוצר צורך נפשי עמוק יותר לשבות. כעת נוסיף את כל הלחץ וההכנות של יום שישי (ברוב בתי ישראל) ונדמיין את הסיטואציה הבאה. שבת בערב, חזרנו הביתה, הרגעים היחידים בשבוע שהבית מצוחצח, הילדים עדין לא התפזרו, השולחן ערוך, נרות השבת דולקים. כעת נאחוז בכוס הקדוש, נתעלם לרגע מכל הסביבה, ננשום עמוק, נרים את כוס הקדוש ו... נקדש את השבת.

ר' אלעד גוטמן