כותב | 4 | כתיבה המתקיימת

שנינו במשנה:

"כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר שהוא רושם... הכותב על בשרו - חייב. המסרט על בשרו - רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרין. כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים, ובכל דבר שאינו מתקים - פטור".

ובתוספתא שנינו:

"המקרע על העור כתבנית כתב פטור הרושם על העור כתבנית כתב חייב. כתב בקלפי אגוזים בקלפי רמונים בדם הקרוש בחלב הקרוש על עלה זית ועל עלה חרוב ועל עלה דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא – חייב. על עלה חזרין ועל עלה כרישין ועל עלה בצלים ועל עלה ירקות ועל כל דבר שאין של קיימא, או דבר שאין של קיימא על דבר שהוא של קיימא פטור. עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא"                      (פרק יא).

להלן נעסוק בכמה פרטי דינים העולים מן המשנה ומן התוספתא, אבל תחילה נדון בכלל היסודי המובא בסופה של התוספתא שאינו חייב אלא בכותב בדבר של קיימא ע"ג דבר של קיימא.

מתקיימת לעולם?

ממשנתנו נראה שהכותב בדיו בסם ובסיקרא וכו' נחשב כתיבה בדבר המתקיים, אבל מדברי הגמרא להלן עולה חילוק בין כתיבה בסם לכתיבה בדיו:

"בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא: היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין?... או דילמא: אפילו למאן דאמר מצילין - הני מילי - היכא דכתיבי בדיו, דמיקיים. אבל הכא, כיון דלא מיקיים - לא?"                                                             (קטו:).

הרשב"א, כבר עמד על סתירה זו, ובעקבות כך חילק בין שני גדרי מתקיים^[1]:

'ויש לומר דמיקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן, והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם הני לא מיקיימי'.

חידושו של הרשב"א הוא שלעניין מלאכת כותב בשבת, אין אנו זקוקים לכתיבה המתקיימת לעולם, אלא לכתיבה המתקיימת באופן סביר לפי מה שדרך בני אדם לעשות כן, ובזה הוי מלאכת מחשבת^[2].

אבל יש לעיין בזה, לאור דברי המשנה בריש פרק הבונה:

"זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב"       (קב:).

ויעויין רש"י שם שכתב שמילת 'בשבת' במשפט זה מתייחסת לעושה המלאכה, דהיינו שהעושה מלאכה בשבת חייב רק אם המלאכה היא דבר המתקיים, וכן הם דברי המאירי:

"זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת, רצה לומר שאדם עושה כיוצא בה ומקיימה בלא תוספת אם עשה כיוצא בה בשבת חייב"                                                       (שם).

אך הרמב"ם כתב:

"ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל... פטור... וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור"                                                      (פ"ט הלכה יג).

ונראה מדבריו שגדר מתקיים, הוא שמלאכתו תתקיים במשך השבת, והמ"מ שם הוסיף לקשור דין מתקיים בצובע לדין מתקיים בכותב:

"זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כמבואר פרק י"א ובמשנה פ' הבונה זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב".

ונראה מדברי הרמב"ם שהוא סבור כשיטת הריטב"א שם:

"ויש שפירשו דהכי קאמר דאפילו אין מלאכתו אלא לשעה שאינו בנין קיים אלא לבו ביום בלבד חייב, וכענין שאמרו בירושלמי בנין לשעה בנין"^[3].

העולה מן הדברים הללו הוא שיש כנראה מחלוקת בראשונים בהגדרת מתקיים בשבת[4]:

• לדעת רש"י והרשב"א - 'מתקיים' הוא למשך זמן סביר כנהוג אצל בני אדם לעשות כן (וכן נראה מדברי התוס' שם קטו:, והר"ן על הרי"ף שם לז. באילפס).
• לדעת הרמב"ם וה'מגיד משנה' - 'מתקיים' הוא ליום השבת בלבד.

וראה בדברי המשנה ברורה (סי' ש"מ) שנראה מדבריו שמסכים עם הרשב"א בזה, וז"ל ב'ביאור הלכה':

"ועיין ברשב"א שבת (קטו: ד"ה הא דאמרינן) דלענין חיוב שבת לא בעינן שיכתוב במה שיתקיים הכתב לעולם אלא דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאין עשויין לקיימן לעולם אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן לענין שבת מלאכת מחשבת היא ולא בעינן שיתקיים לעולם כדיו. וכעין זה מוכח גם כן דעת התוס' ד"ה אבל הכא עיין שם. ולפי זה נראה פשוט דהכותב בכלי עופרת הנהוג כהיום בין הסוחרים לכתוב בהן חשבונותיהן לזכרון חייב, ולא דמי זה לכותב באבר דמבואר שם בגיטין דלא חשיב כתב מדאורייתא דהא חזינן דבכלי עופרת רישומו ניכר ומתקיים ואף בכותב בפחם מעורב במים משמע בגמרא דחייב חטאת וכל שכן בזה שמתקיים יותר"

                                                                  (שם ד"ה במשקין).

אבל צריך עיון בדבריו: בדבריו לא מוזכר כי מהרמב"ם נראה דסגי במתקיים ליום אחד בלבד! והוא עצמו כתב כן בדעת הרמב"ם ב'שער הציון':

"וגם לענין כתיבה קיימא לן דבעינן דוקא שיכתוב בדבר המתקיים. אך בריש פרק הבונה איתא שם במשנה, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, משמע לכאורה דאפילו אם מתקיימת רק על יום השבת לחוד, וכן משמע לעניות דעתי ברמב"ם פרק ט הלכה י"ג, עיין שם היטב, והמשנה כללא כייל זה הכלל וכו', ועל כרחך אנו צריכין לומר דמה שהמשנה פוטרת בכתב שאינו של קיימא כגון במשקין ומי פירות, היינו, משום שאינו מתקיים כלל אפילו על יום השבת, אכן ברש"י שם איתא במשנה דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי, אם כן משמע מיניה דבעינן שיהיה מתקיים תמיד ולא די ביום השבת לחוד"           (סי' ש"ג, אות סח).

וצריך עיון בדבריו איך לא זכר שיטת הרמב"ם וסתם כדעת הרשב"א?

שיטת הרמב"ם

ב'מנחת שלמה' התקשה בדברי הרמב"ם עצמו, וזאת מפני  שבפרק י"א לא הזכיר דווקא יום אחד. והוסיף על כך הגרש"ז:

"וכן נראה גם ממה שכתב הרמב"ם בהלכה ט"ז הכותב על בשרו חייב אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק. וחושבני דכוונתו היא כיון שהיה מת היה מתקיים ורק מפני שהוא חי וחם לכך החמימות מעברת, והרי עינינו רואות שהחמימות אינה מעברת דיו וסיקרא תוך יום אחד כי אם לאחר זמן ואפי"ה כתב הרמב"ם דאינו מתקיים".  

ולולא דברי ה'מגיד משנה', היה נראה לי לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר, שאינו קשור לדיוננו בעניין כתב המתקיים, דתרי גווני מתקיים נינהו:

• יש מתקיים מצד תכנית האדם, דהיינו שהמצב הנוכחי הוא מצב שאדם מקיים אותו כך לזמן מה.
• ויש מתקיים מצד עצמו, דהיינו משך הזמן שהמעשה שנעשה יחזיק מעמד מצד עצמו.

ונראה לי שמה שהגביל הרמב"ם שצריך שיתקיים ביום השבת, היינו דווקא לגדר הראשון, שנקראת מלאכה רק אם עשה פעולה שיש לה קיום ביום השבת, יש לה חשיבות ליומה, ובלאו הכי אינה בחשיבות מלאכה. אמנם, לעניין כותב בעינן כתב המתקיים מצד עצמו, שהרי זהו עניינו של כותב, 'למען יעמדו ימים רבים', ואף הרמב"ם לא פליג בזה, וברור שהדרישה למתקיים היא כדברי הרשב"א הנ"ל, שהוא לפי מה שנהוג בדרך כלל אצל אנשים לכתוב לזמן סביר.

עצם החילוק שחילקנו מבואר הוא, שהפירוש במשנת שבת קב: 'כל העושה מלאכה וכו'', הוא מצד כוונת האדם להניחו כך, כן הוא ברש"י שם: 'שיש מתקיימת כיוצא בו, [ואין מוסיף עליה]^[5]'. ונראה לי שאף הרמב"ם מבין כך. ואמנם בזה ודאי נראה שנחלקו רש"י ורמב"ם - שלרש"י אף בסוג זה של מתקיים בעינן שהדבר יתקיים כך, כפי שאנשים מקיימים כך, באופן סביר, ובזה הרמב"ם סבור שדי בכך שדרך האנשים לקיימו למשך השבת בלבד.

אם כנים אנו בהבנתנו זאת יש להסביר בזה את תמיהת הגרש"ז אויערבך ז"ל במנחת שלמה שם שהוזכרה לעיל מלשון הרמב"ם, וגם זו המובאת שם:

"אף שלעניות דעתי צריך עיון וכי ששר ע"ג ברזל ונחושת אי אפשר שיתקיימו אפילו יום אחד בלבד".

ולדברינו, אין כוונת הרמב"ם שהצבע אינו מתקיים מצד עצמו, אלא שאין אדם מקיימו כן אפילו ליום אחד, וזהו שכתב הרמב"ם: 'שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום', והיינו שהאדם מעביר אותו מיד ולא שהצבע עובר מאליו.

ונראה שהבנה זו אף הרבה יותר פשוטה להבנה בדברי הרמב"ם, לאור דבריו בהמשך:

"אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקלקנתוס וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם, אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד פטור"

                                                                    (פי"א, הלכה טו).

קשה לומר שכתיבה בדיו על עלי ירקות אינה מתקיימת אף ליום אחד^[6], ועינינו הרואות שאינו כן, וגם הגרש"ז עמד שם על נקודה זו וכתב:

"גם הכותב בדיו על עלה של בצל וחזרין דתניא דפטור מפני שאינו מתקיים חושבני דיכול שפיר להתקיים יום אחד ואולי גם ג' או ד' ימים ואפי"ה פטור".

ובשער הציון נדחק בזה וכתב:

"וע"כ אנו צריכין לומר דמה שהמשנה פוטרת בכתב שאינו של קיימא כגון במשקין ומי פירות היינו משום שאינו מתקיים כלל אפילו על יום השבת"

                                                 (סי' ש"ג, ס"ק סח).

ואף שנראה מדברי הגרש"ז שנוטה להבין את הרמב"ם כמגיד משנה, והתקשה בכמה נקודות, והמנחת יצחק נקט עמדה בהירה יותר בשיטת הרמב"ם שדי במתקיים ליום אחד, מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים והנראה לענ"ד כתבתי, שאין הרמב"ם מסתפק בכתיבה המתקיימת ליום אחד, וכפי שביארנו בדברינו^[7].

הכותב על בשרו

כתב הרמב"ם:

"הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק, אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור"                       (פי"א, הלכה טז).

הלכה זו נובעת ממשנה בדף קד:, שם נחלקו במשרט על בשרו, שר"א מחייב ור' יהושע פוטר. ונראים הדברים שמשרט על בשרו היא כתיבה של קיימא, והתנאים נחלקו מפני שהיא לא דרך כתיבה, ור' אליעזר לשיטתו, שמחייב גם על מלאכות שנעשות שלא כדרכן [עי' משנה צד:]. כך משתמע מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה:

'ואמרו כאן מסרט על בשרו, הוא שיכתוב בסריטה על פני גופו, ואפילו הוציא דם אינו חייב חטאת לפי שאין דרך כתיבה בכך. והלכה כר' יהושע'.

ולעניין החלק הראשון של כותב בדיו על בשרו שחייב, כתב הרמב"ם שאע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב - חייב. ונראה מדבריו שהזמן שהכתב מתקיים על בשרו עד שנמחק, דיו כדי להחשיבו בר קיימא, וכך הבין, כנראה, המ"ב בדבריו, שהרי בשער הציון דייק מדבריו:

"ומשמע מזה דאם כתב על מיני בעלי חיים שאין להם עור^[8], פטור, ואולי טעמו, דבהני בעלי חיים כיון שאין להם עור, חמימות הבשר מעברת תיכף את הכתב, והוי ככותב על דבר שאינו מתקים, וגריעא מכותב על האוכלין דחייב"      (ס"ק לה).

ולדבריו החילוק בין כותב על העור לכותב על הבשר הוא אם מתקיים לזמן מינימאלי הנדרש לגדרי מתקיים בשבת, ולפי מה שכתב בסי' שג בשער הציון סח שם, היינו יום אחד, ובעור הוא מתקיים כן ולא בבשר. אך, נראה לי שעיקר דבריו צ"ע גדול. ונראה לי יותר לפרש כוונת הרמב"ם שהכותב בדיו על העור חייב, אע"פ שאינו מתקיים הזמן הסביר הנדרש [לדברינו המוזכרים למעלה – הוא יותר מיום אחד, ובעינן זמן סביר כנהוג – ע"פ דרכו של הרשב"א], ומ"מ הרמב"ם מחייב בזה משום שמצד עצמו יכול להתקיים אלא שחמימות הבשר המתחדשת אח"כ בכל רגע ורגע מוחקת אותו, והוו"ל כאילו בא מישהו ומחקו.

ועיקר הדיון בסוגיה זו נוגע למעשה לכתיבת הרופאים והצוות הרפואי בבתי חולים, או במקומות שונים בצה"ל, אם יכולים לכתוב בכתיבה המתקיימת עד מוצ"ש, ולהעבירה במוצ"ש בכתיבה רגילה, שלדברי האחרונים יש להתיר זאת רק לשיטת הרשב"א ולהרמב"ם הוי איסור תורה, ולענ"ד אף להרמב"ם הוי איסור דרבנן בלבד.

הקורע על העור תבנית כתב

עוד כתב הרמב"ם:

"קורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב, הרושם על העור כתבנית כתב פטור"       (פי"א, הלכה טז).

 ובהלכות גירושין פסק:

"המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר"      (פ"ד, הלכה ז).

 ובמ"מ שם:

"בירושלמי בפ' זה הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול ובתוספתא אמרו הדברים בהפך שהקורע פסול והרושם כשר. ויש תימה על רבינו למה הכשיר שניהם? ועוד אני תמה בזה שהוא כתב פי"א מהלכות שבת הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב וא"כ למה אמר בכאן כשר ואיני יודע בזה טעם נכון. ואולי משום דקי"ל דאפילו על העלה של זית כשר אע"פ שאינו מתקיים מה שאין כן לענין שבת כנזכר שם וצ"ע. ובתוספתא משמע דאפילו בגט בעינן דבר של קיימא ועלה של זית של קיימא הוא וכן אמרו שם על עלה של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא כשר על עלי חזרת על עלי כרשין על עלי בצלים על עלי ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול ולא סמך עליה רבינו כיון שלא הוזכר זה בגמרא".

עיקר דברי המ"מ הוא, שיש חילוק לשיטת הרמב"ם בין כתיבה בשבת לכתיבה בגט, וכך אכן עולה מהשוואת לשונות הרמב"ם בהלכות שבת ובהלכות גירושין. בהלכות שבת הוא דורש כתיבה בדבר של קיימא על גבי דבר של קיימא, אבל בהלכות גירושין הוא דורש רק כתיבה בדבר של קיימא, ואינו דורש כתיבה על דבר של קיימא.

ביסוד הדבר, נראה שכתיבה בדבר של קיימא מגדירה את הכתב ככתב, ומפני זה דרישה זו קיימת הן בשבת והן בגט, אבל כתיבה על דבר של קיימא אינה נחוצה אלא במקום שיש חשיבות בקיום הכתב, ובשבת יש חשיבות כזו מצד כתב המתקיים, וכפי שביארנו בדרכנו למעלה בשיטת הרמב"ם, אבל בגט, שכל עיקרו הוא מסירת ספר הכריתות מיד הבעל ליד האישה ומשנמסר לה אין לנו עניין בקיומו, יש להכשירו גם אם נכתב על דבר שאינו של קיימא^[9].

ב'ביאור הלכה' התעלם מן ההבדלים בין שבת לגט בדעת הרמב"ם, ולפיכך כתב:

"ודע עוד דאם כתב אותיות על אוכלין גם כן חייב דמקרי על דבר המתקיים וכדמוכח בגיטין (יט.) דלרבנן אם כתב עליהן גט כשר דמקרי דבר המתקיים ורק לר' יוסי הגלילי אמעיטו לענין גט מקרא עיין שם בגמרא טעמו דבעינן דומיא דספר וכן מפורש במרדכי פרק כלל גדול דשייך בהו מחיקה וממילא שייך בהו כתיבה גם כן" (סי' ש"מ).

אבל לשיטת הרמב"ם יש מקום לטעון שכתיבה על אוכלין אינה חשובה כתיבה על דבר המתקיים, כי הוא עומד לאכילה, ואולי יש לטעון כן אף לשיטות שאינן מחלקות בדרך כלל בין גט לשבת, שיש מקום לומר שאף שגבי גט נחשב ככותב על דבר של קיימא, בשבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, כיוון שעתיד לאכול, אין זה חשוב מתקיים. נבאר דברינו: בגט, צריך שיכתוב בדבר המתקיים על דבר המתקיים, וכיוון שהוא כן מבחינה אובייקטיבית, די בזה כדי להכשירו, אבל בשבת, לא די בקיום האובייקטיבי, ואם הוא עומד להיאכל ולא להתקיים בפועל, אפשר שאין זה חשוב דבר המתקיים, וצ"ע.

כתיבה במחשב

כשאנו באים לדון במעמדה של כתיבה במחשב, יש לדון בשני דברים. עצם ההקלדה, היוצרת דמות אותיות, על גבי המסך, והאותות החשמליים הנקלטים על גבי הדיסק, ובמיוחד כשמתבצעת פעולת שמירת הכתב על הדיסק.

הפוסקים חלוקים בדעותיהם בדין זה, אם מדובר בכתיבה שאינה מתקיימת, הואיל והאותיות נמחקות מן המסך תוך זמן קצר, ע"י שומר המסך, ומה שנשאר על הדיסק אינו נחשב אותיות, שאינן אלא אותות חשמליים שאין להם צורת אות.

הגרש"ז אויערבך הכריע כי כתיבה זו הינה כתיבה שאינה מתקיימת ואסורה מדרבנן בלבד, ובתשובת הרב ד"ר מרדכי הלפרין ע"פ פסקי הגרש"ז המליץ להקליד על המקלדת בשינוי, כגון בגב האצבע ולא בכרית שבקצה האצבע^[10]. ובהוראות של מכון צומ"ת לשירותי הביטחון והרפואה נכתב:

"כתב שאיננו מתקיים נחשב רק איסור דרבנן.
ספק רב אם 'כתיבה' על מסך, שאין בה מריחת חומר וכדו' נחשבת בכלל איסור כתיבה מן התורה. בתוכנת שומר מסך המידע לא נמחק וניתן לשחזרו, אך בצירוף הספק במהות הכתיבה על המסך יש להקל".

שם ממליצים על לחיצה בשינוי על המקלדת באמצעות אצבעונים או אמצעי אחר, וכן הם ממליצים לבצע פעולות שמירה באמצעות עכבר ומקלדת גרמא, שהם פיתחו. בצד הדעות האלה, יש שכתבו שכיוון שהנוהג היום הוא לכתוב באמצעות הקלדה על המחשב, והדברים נשמרים שם לזמן ארוך, גם ללא פעולת השמירה, כל זמן שאדם לא מכבה את המחשב, ואף אם יש תוכנת שומר מסך הכתב עדיין שמור, ובכל לחיצה יופיע מחדש, יש מקום לומר שיש בזה איסור כותב מן התורה, ולענ"ד נראה שלמיחש מיבעי, וכל זמן שלא מדובר בפיקוח נפש, יש להימנע מלכתוב במחשב אלא בשינוי גמור כגון בגב האצבע. ויש מקום לענ"ד להעדיף כתיבה בעטשבת שכתיבתו אינה מתקיימת על פני הקלדה במחשב באופן רגיל. אמנם, אם מקליד בשינוי, ושומר את הכתב בשינוי, אפשר שיש לצרף דעת הסוברים שאין זו כתיבה ולהעדיף אותה על פני כתיבה בעטשבת.