כזית בכדי אכילת פרס
לפי פשטות הגמרא בעבודה זרה סז ע"א, האוכל תערובת של איסור והיתר לוקה רק אם שיעור האיסור בתערובת הוא כזית בכדי אכילת פרס, כלומר - בכל 'פרס' של תערובת יש לפחות 'כזית' של איסור. אם נניח שכזית הוא חצי ביצה ופרס הוא ארבע ביצים (בשתי השאלות נחלקו ראשונים), נמצא שהאיסור צריך לתפוס לפחות שמינית מנפח התערובת כדי שילקו על אכילתה.
דברי הגמרא נראים מפתיעים, שכן בדרך כלל שיעור "כזית בכדי אכילת פרס" אינו מתייחס לשיעור האיסור בתערובת, אלא לקצב האכילה. כאשר אדם אוכל בהפסקות, ניתן להחשיב את פעולתו למעשה אכילה אחד, רק אם הוא אוכל לפחות כזית בשיעור הזמן שבו אדם ממוצע אוכל פרס. כך, למשל, באכילת מצה בפסח - יש להקפיד לאכול כזית בכדי אכילת פרס; חיוב ברכה אחרונה חל רק על מי שאוכל כזית בכדי אכילת פרס; וגם חיוב מלקות על אכילת איסור מוטל רק על מי שאוכל את האיסור בקצב דומה. בתחומים הללו דרוש מעשה אכילה, ואכילה בקצב איטי יותר אינה נחשבת מעשה אכילה אלא צירוף של טעימות בלבד.
ניתן להבין שזוהי בעצם כוונת הגמרא הנ"ל. הגמרא מניחה שהאדם אוכל 'פרס' בקצב ממוצע של 'אכילת פרס', וממילא צריכים שבכל פרס יהיה כזית איסור, כדי שהאדם יאכל את האיסור בקצב של כזית בכדי אכילת פרס. הדין ביסודו נוגע להגדרת מעשה העברה (מהירות האכילה), ולא להגדרת התערובת (שיעור האיסור). לפי זה, אם בתערובת אין שיעור של כזית איסור בפרס, אך האדם התאמץ ואכל בקצב מהיר יותר מהממוצע, כך שאכל כזית איסור במשך זמן של אכילת פרס - ניתן לחייבו מלקות.
ברם, מדברי הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות ט"ו, ב-ג) עולה שלא פירש כך את הגמרא. הרמב"ם כותב, שאם האיסור נמצא בתערובת בריכוז של כזית בכדי אכילת פרס - אזי ניתן לומר שיש ממשות של איסור בתערובת, ואילו במקרה שריכוז האיסור ריכוז נמוך יותר - אין כאן ממשות של איסור אלא טעם בלבד, ואין חיוב מלקות על טעם איסור בלא ממשות (לדעת הרמב"ם אין אומרים "טעם כעיקר" אלא מדרבנן). במקרה כזה האדם יהיה פטור ממלקות, אפילו אם יאכל את התערובת בקצב מהיר מאוד.
הרמב"ם מחדש, אפוא, שלשיעור "כזית בכדי אכילת פרס" ישנם שני תפקידים שונים לגמרי: מצד אחד הוא מגדיר מעשה אכילה, ומצד שני הוא מעניק משמעות לחפץ הנמצא בתערובת, כך שהוא נחשב ממשי ושומר על זהותו.
ביטוי לחידוש זה ניתן למצוא בפסק אחר של הרמב"ם. המגיד משנה למד מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ד', ח), שהמחזיק תערובת חמץ בפסח עובר על "בל יראה ובל ימצא" רק אם החמץ נמצא בריכוז של כזית בכדי אכילת פרס. הכסף משנה תמה על כך: שיעור כזית בכדי אכילת פרס נוגע להגדרת מעשה האכילה, ואילו כאן האדם אינו אוכל כלל את התערובת, ואם יש בה כזית חמץ - מה אכפת לנו מהו ריכוז החמץ בתערובת? המגיד משנה הבין, כנראה, ששיעור "כזית בכדי אכילת פרס" אינו נוגע רק להגדרת הפעולה, אלא גם להגדרת התערובת. רק כאשר החמץ נמצא בריכוז כזה, ניתן להתייחס אליו כאל משהו ממשי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)