יומא | דף מו | כיבוי גחלת

בגמרא (מו ע"ב) הובאה מחלוקת אמוראים בעניין כיבוי גחלת שנלקחה מן המזבח לצורך הקטרת קטורת או הדלקת המנורה:

"המכבה אש מחתה ומנורה – אביי אמר חייב, רבא אמר פטור.
דכבייה בראשו של מזבח – דכולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי – דאחתיה אארעא וכבייה: אביי אמר חייב – אש המזבח הוא, רבא אמר פטור – כיון דנתקה נתקה...
איכא דאמרי: דאחתיה אארעא וכבייה – דכולי עלמא לא פליגי דפטור, כי פליגי – דכבייה בראשו של מזבח: אביי אמר חייב – אש המזבח הוא, רבא אמר: פטור – כיון דנתקה נתקה".

נסכם את הדעות: על פי לישנא בתרא דעת רבא היא שאפילו המכבה את הגחלת בראש המזבח פטור, משום שניתקה למצווה אחרת, ואילו אביי מחייב על כיבוי בראש המזבח, ועל פי לישנא קמא אביי מחייב אפילו כשהורידה מעל גבי המזבח. כדי להבין את שורש המחלוקת נבחן את עיקר האיסור לכבות גחלת של מזבח. בפרשת צו (ויקרא ו, ה) נאמר:

"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה".

בפשט הפסוק אפשר להבין שהאיסור הוא רק שאש המזבח תכבה לגמרי, כפי שכתב הרמב"ן (שם שם, ב):

"ולפי דעתי, מה שאמר 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר 'ובער עליה הכוהן עצים', וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו".

אולם חז"ל הבינו שיש איסור גם על כיבוי של גחלת אחת. אפשר להבין איסור זה בשתי דרכים:

א. הדין מתמקד במזבח – האש שעל גביו צריכה להיות אש תמיד שלא תכבה, ואיסור הכיבוי של גחלת אחת הוא הרחבה של דין זה (מעין דין "חצי שיעור").

ב. הדין מתמקד ב"חפצא" של אש המזבח, שאסור לכבות אותה.

ייתכן שבשאלה זו נחלקו האמוראים בסוגייתנו: כאשר הגחלת ניתקה למצוותה, ועדיין היא נמצאת על ראש המזבח, הרי שמצד החפצא שלה היא כבר אינה "אש המזבח", אך מצד המזבח היא עדיין אש הנמצאת על גביו. ממילא ייתכן שלדעת רבא האיסור קשור לחפצא של האש, והוא כבר פקע, ואילו לדעת אביי האיסור הוא דין במזבח, הכולל כל אש הנמצאת על גביו.

נקודה נוספת הניתנת לבחינה באמצעות חקירה זו היא דין האש המיועדת למזבח הפנימי. הגרי"ש אלישיב, בהערותיו לסוגייתנו, חידש שגם באש של המזבח הפנימי יש איסור כיבוי, וכך הסביר מדוע הריטב"א העמיד את סוגייתנו בגחלים של יום הכיפורים (המוקטרים על המחתה) ולא בגחלי הקטורת שבכל השנה (המוקטרים על המזבח הפנימי). נראה שדבריו ייתכנו רק אם מדובר בדין בחפצא של "אש המזבח", שיכול לכלול גם את אש המזבח הפנימי, אך אם מדובר בהרחבה של החובה לשמור על אש התמיד של המזבח, אפשר לומר זאת רק ביחס למזבח החיצון ולא ביחס למזבח הפנימי, שאין בו אש תמיד כלל.