פקודי | כי ענן ה' על המשכן

ויכס הענן את אוהל מועד

וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם                   (שמות פרק מ', ל"ג-ל"ח).

פסוקים אלו חותמים את ספר שמות, והם מהווים במידה רבה פסוקי שיא. במשך פרקים ארוכים תוארה בניית המשכן, וכעת מסתיימת המלאכה - "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה". הענן מכסה את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן.

תיאור זה של השוכן - בדמות ענן, אש, וכבוד ה' - מוכר לעם מאירועים קודמים, וכעת הוא מתייצב במקום חדש - באוהל מועד שזה עתה נבנה. בעיון זה ייערך סוג של מסע מדלג בין מופעיו השונים של השוכן.

באיזה מקום הוא נוכח בכל מופע^[1]? מהי הפונקציה אותה ממלא גילויו בכל פעם? מהי מידת העצימות לנוכחותו?

נקדים ונאמר כי גילוי א-להי לבני אדם, בדיבור ובמראה נבואי - ללא אש וללא ענן - הוא תופעה מצויה במקרא. נוכחות אלו השניים מספרת סיפור נוסף. 'אני כאן', אומר א-להים לבני עמו ומתייצב כ'שחקן' במגרש החיים, בְּמָּקום, בזמן ובהקשר. נוכחותו מעתה עשויה לייצר מעורבות,  מערכת גומלין הדוקה יותר, ואינטראקציה מתמדת. א-להים הנוכח בעולם - כעובדת חיים ממשית, חיה ודינאמית[2].

ה' מנחה ומאיר

מופע ראשון לעמוד האש ולעמוד הענן, נזכר מיד לאחר חניית העם בסוכות^[3]:

וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם"  (שמות י"ג, כ'-כ"ב).

ישראל עוזבים את סוכות, מקום חנייתם הראשון, והשוכן מלווה אותם, הולך לפניהם בעמוד ענן ובעמוד אש, יומם ולילה. התייצבותו באירוע זה היא מינורית באופן יחסי. לתיאור הליכתם מסוכות לאיתם מוקדש פסוק, ובפסוק שלאחריו חוזר הכתוב לאחור ומציין - 'דע לך לומד מקרא, שבמהלך המסע שתואר - ה' היה הולך לפניהם'. תיאור זה (בfollow up) ממקם את עמוד האש והענן במעמד של 'מאפשר', לא כנושא החולק רשות לעצמו. הפונקציה המתקיימת בנוכחותם: עמוד ענן 'לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ' - ביום, ועמוד אש - 'לְהָאִיר לָהֶם'. פער זה מהווה חלון הצצה אל עבר טיבם של השניים. עמוד הענן מתייחס אל המהות - אל הדרך, ועמוד האש משמש כמאיר, כמו פָּנָסַאי המאיר את דרכם. באופן רחב יותר, הענן המטשטש את היכולת לראות - מזמן מפגש עם א-להים, ואילו האש מסמלת את פועלו ואת מופעיו[4].

כאמור, בשני הענפים - כמנחה או כמאיר, משמש א-להים כתומך, וכמאפשר - לפני המחנה^[5]. כך בשלב ראשוני זה. בפרשיות הבאות עשוי הדבר להשתנות.

 

ה' נלחם להם במצרים

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה      (שמות י"ד, י"ט-כ').

פסוקים אלו מתארים את אשר אירע בעת רדיפת המצרים אחרי ישראל סמוך לבקיעת ים סוף. מלאך הא-להים עוזב את מיקומו ומתייצב בין המחנות, לצידו מתייצב גם עמוד הענן. ההתמקמות יוצרת חיץ בין המחנות, וממילא - 'לֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה'. בתיאור זה א-להים מגן בעצם נוכחותו, מפריד בין המחנות ומשמר את מחנה ישראל. בנוסף - הוא מחשיך למצרים ומאיר את הלילה לישראל. 

כל זאת - עד הכניסה אל ים סוף:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו (שמות י"ד, כ"ב-כ"ו).

מצרים רודפים אחרי בני ישראל אל תוך הים, וה' משקיף אל מחנה מצרים, מתגלה בעמוד אש וענן. התוצאה היא מהומה ותודעה מצרית שה' נלחם לישראל במצרים. בניגוד לפונקציה המינורית שמילאו עד כה האש והענן, כעת הם מתייצבים, משחררים את העם מן העימות הפיזי במצרים, עושים זאת בעבורם. צעד נוסף של הנכחה, לקראת המופע הבא - בו עשוי השוכן להתערב במה שמתרחש בתוככי העם.

 

ענן אש ומפגש

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן.           (שמות ט"ז, ט'-י').

תיאור זה מגיע בעקבות משבר אמון בין העם לבין משה ואהרון. בני ישראל נוסעים מאילים, עוזבים מקום חנייה ובאים אל המדבר, שם נפתח עימות במהלכו הם רוטנים אודות משה ואהרן[6].

משה פונה אל העם: "קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם", ובדבריו מזמין את א-להים להופיע ולומר את דברו. א-להים נענה, העם פונה אל המדבר - "וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן". בנוכחותו הוא תומך במשה ובאהרון, שומע את תלונות העם, בסוג של מעורבות במה שמתחולל בקרבו. מעניינת העובדה שבשלב זה א-להים נגלה במדבר, נמנע עדיין מלבוא אל תוך מחנה ישראל.

האירוע הבא בו מעורב השוכן, במעמד הר סיני:

וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'       (שמות י"ט, ח'-ט').

העם שומע את עשרת הדיברות, מקבלן, וזהו זמן נכון להעמיק את האמון שיש להם בדברי משה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שם, ט').
א-להים עומד לבוא אל משה בעב הענן, העם ישמע בדברו עמו, בכך יובן חלקו של משה בתורת הא-להים והעם יאמינו בו לעולם.

המקור הבא מדבר על משה העולה אל ההר, לקראת נתינת לוחות האבן:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ-לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה': וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם: וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם  (שמות פרק י"ט, ט"ו-כ"ה).

משה נמצא במחנה, וביום השלישי מתעצם האירוע - ומתחוללת בו התרחשות רב ממדית: קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר חזק מאד, עשן כְּעֶשֶׁן הכבשן. תגובת העם היא חרדה, בעקבותיה ממשיך קול השופר להתחזק. במקביל - נמצא העם בתחתית ההר, ומשה מוציא אותם לקראת הא-להים, מידֵּע ומשייך אותם אל המעמד הגדול. עם ירידת א-להים נקרא משה אל ראש ההר.

לא עוד עמוד ענן או אש - מוגדר ותחום במקום, מוגדר ותחום בייעוד. כעת - נוכחות גדולה וחזקה של א-להים על ההר, רב ממדיות, וחרדה של העם מפני המעמד. לצדהּ תנועת נפש חדשה של העם - שקיקה גדולה לקרבת א-להים. משה יישלח לרדת ולהעיד בעם, פן יהרסו לעלות ולראות את ה', פעם ועוד פעם.

מפגש נוסף יהיה בעלייה הנוספת אל ההר:

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שם כ"ד, ט"ו-י"ח).

בתום מעמד עשרת הדיברות, ולאחר שמצטווה משה בפרשת משפטים, עולה משה אל ההר, ונקרא אל א-להים מתוך הענן. במבט על ציר הזמן, הוא נמצא שישה ימים על ההר, וביום השביעי בא אל תוך הענן. ימים אלו מצביעים על תהליך של התקרבות ושל התקדשות במפגש בינו לבין א-להים. ארבעים יום על ההר מהווים המשך לעלייה זו.

 

באוהל מועד מחוץ למחנה

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל

          (שמות פרק ל"ג, ז'-י"א).  

בעיצומו של ה'ויכוח' בין משה לבין א-להים - האם ילך א-להים בקרבם או ישלח מלאך - בעקבות חטא העגל, נוטה משה את אוהלו מחוץ למחנה וקורא לו אוהל מועד. מכאן ואילך, את מקומו של הוויכוח תחליף קרבה; אולי הקרבה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בין אדם לבין א-להים. משה בא אל האוהל, עמוד הענן יורד ועומד פתח האוהל, ומיד: "וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". הוצאת האוהל מן המחנה והדיבור המתייחד עם משה, אוצרים בתוכם כמה סיפורים: ראשית, העם נחשף למפגש אינטימי בין א-להים לבין אדם[7]; בניגוד ללוחות הראשונים, שהמפגש עימהם היה נגיש לכל ('וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת'), כעת המשוואה היא אחרת - מפגש עם א-להים הנגזר מעמדתו הרוחנית של האדם. העם אינו ראוי, ולכן אוהל מועד מוצב הרחק ממנו מחוץ למחנה. משה ראוי, ולכן זוכה לקרבה גדולה. משה כחלוץ, מבשר לעם את העיקרון, ואם ילך העם בעקבותיו יזכה גם הוא לקרבת א-להים[8].

 

א-להים בא אל המשכן

פרשת פקודי מציינת מפנה. בניגוד לנוכחות הא-להית שהופיעה עד כה בהתייחדות אישית עם משה (על ההר, באוהל מועד שנבנה מחוץ למחנה) ובארעיות (על ההר, בהתייצבות כבוד ה' במדבר בנוסעם מאלים בפרק ט"ז), כעת נבנה משכן קבוע, וא-להים עומד להיות נוכח בו.

וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:   
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם   (שמות פרק מ', ל"ג-ל"ח).

המשכן נבנה על ידי העם, וכעת א-להים בא ושוכן בתוך מעשה ידיהם. עמוד האש ועמוד הענן, שעד כה הלכו לפני העם, מתייצבים כעת מעל המשכן, ומכאן ואילך זהו מקומם החדש. בשלב ראשון, נוכחות השוכן ממלאת את החלל, לא מאפשרת למשה להיכנס[9]. מאוחר יותר ישמש אוהל מועד כמקום התוועדות בין א-להים ובין אדם.

היכן היה נתון המשכן בשלב זה? אין התייחסות מפורשת בכתוב, אך דומה שמקומו הוא כמקומו של אוהל מועד הנבנה לאחר חטא העגל - מחוץ למחנה. מחנה ישראל עדיין אינו מאורגן, השבטים אינן במקומם, אין דגלים, אין לוויים, וממילא אין גם משכן בתוך המחנה.

מעניינת היא המציאות בספר ויקרא, בה התעלמות גמורה מעמוד האש ומעמוד הענן. הסיבה מתבקשת - ספר ויקרא מתאר את המתרחש מנקודת מבט של 'רשות גבוה'[10]. עמוד האש ועמוד הענן מגלמים תנועה הפוכה, של א-להים הבא לשכון ברשות בני האדם - מציאות שאינה קיימת בספר ויקרא[11].

ספר במדבר פותח באירוע גדול שבו ארגון מחדש של המחנה. שינוי זה הוא מהותי. א-להים לא 'שם', כי אם 'כאן', נוכח במחנה, מהווה חלק ממנו. במהלך הספר, נוכחות תמידית מלווה של עמוד האש ועמוד הענן:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר: כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה: וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ: עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה  (במדבר ט', ט"ו-כ"ג).

פסוקים אלו מתארים את נוכחות הענן במשכן. התיאור, בא בעקבות פרקים ארוכים בהם מאורגן המחנה והמשכן מועמד במרכזו. ענן השורה במשכן יתפרש מעתה כענן הנוכח בליבו של המחנה. מילים כמו - "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ", שעשויות היו להתפרש בעבר כציון לעמוד האש והענן ההולכים כחלוץ לפני המחנה, תתפרשנה כעת כציון לתנועת העם לאור העמוד השוכן בלב המחנה, בעומק חייהם כעם.

מיוחדת היא ההתנהלות המתוארת בפסוקים אלו, ביוצרה תלות גמורה לעם בא-להים הנוכח בקרב המחנה. אין העם יודע מהו משך הזמן שהוא עשוי לחנות במקום מסוים. גם כאשר ישהה בו תקופה ארוכה, תאופיין השהייה בחוסר וודאות ובתלות גמורה בענן - האם יישאר במקומו או שמא יעלה מעל המשכן. מצב זה מקפל בתוכו עמדה נפשית ורוחנית, בדומה לילד קטן שהוריו קובעים את סדר יומו ובכך יוצרים 'נוכחות הורית' בנפשו, בשיקול דעתו ובסולם ערכיו.

דומה, שנקודת השיא בנוכחות 'השוכן' בליבו של המחנה נוכחת בתיאור הבא:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל  (במדבר י', ל"ג-ל"ו).

פסוקים אלו מהווים כמו סיכום לשורה ארוכה של פרקים (החל מתחילת ספר במדבר), המתארים את מחנה ישראל על חלקיו השונים. כעת, לאחר כל ההכנות, יוצא העם לדרכו, למסעו במדבר, בליוויו של ענן ה' - "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה". בסוג של דרמטיות מציג הכתוב את המסע כמסעו של הארון - "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה...". מרכזיות זו של השוכן ושל הארון, מהווה תוצאה לתהליך ארוך, שבמהלכו בצעד ועוד צעד - הפכה הנוכחות הא-להית להיות פנימית ומשמעותית בחיי העם[12].

 

ובעת משבר

ציר נוסף המתקיים בספר במדבר: א-להים מופיע ומתערב בעת משבר, שוב ושוב: כך במתאוננים כשאש ה' בוערת בם (במדבר י"א, כ"ד-כ"ה); בעקבות תאוותם לבשר - יורד ה' בענן, ובנוכחותו מאציל משה מן הרוח אשר עליו על שבעים איש מזקני ישראל (שם י"א, כ"ד-כ"ה); בעקבות דיבור מרים במשה (שם י"ב, ד'-ט'); בעקבות חטא המרגלים (שם י"ד, י'-י"ב); במעשה קרח ועדתו (שם ט"ז, י"ט-כ"א) ובעקבותיו (שם י"ז, ו'-י'), ועד מי מריבה (שם כ', ו'-ח'). בכל אלו כבוד ה' נראה, ובחלקם הוא בא בענן - ואומר את דברו.

המשברים הראשונים התחוללו בשנה השנייה לצאתם ממצרים, והאחרון בשנה הארבעים. בראשונים - א-להים נגלה לעיני כל העם, או לעיני האנשים הנוגעים בדבר. ואילו באחרון, במי מריבה, הוא נגלה אל משה ואהרון, לא לעיני העם הרודף אחריהם אל אוהל מועד[13]. מכאן ואילך - שוב לא ייזכרו הענן והאש גם במקומות בהם הם מתבקשים[14]; גם בספר דברים מקומם כמעט ייפקד[15]. ומכאן ואילך - שוב לא ייזכרו עד לבניינו של מקדש שלמה:

וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה': אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים            (מלכים א' ח', י'-י"ג).

שוב יחזרו אלו וייזכרו - בתיאורי החורבן[16]. לא קודם לכן.

מה פשר הדבר? 

דומה שניתן להצביע על קיומם של שני תהליכים:
בראשון - תהליך של יצירת קשר וחבירה. א-להים מתוודע אל העם, תחילה מחוץ למחנה, ולאט לאט הוא מגביר את נוכחותו. נוצרת אינטראקציה, העצימות גדֵלה, ובתהליך שמהותו הוא - יצירת אמון, הוא מגיע מן ההר אל תוך המחנה - אל המשכן. בהתאמה - נתפש א-להים תחילה כגורם חיצוני לאדם, ואט אט הוא קרב ובא אל תוך חייו. המשכן ממוקם בלב המחנה, ואף השוכן מתמקם במקום פנימי זה, כמי שמספר לעם דבר על עצמו ועל עומק הווייתו. כך בתקופה הראשונה ליציאת מצרים.

והנה העם מתבגר, ואט אט מבשילה תנועת נפש נוספת - של קיום ושל עצמיות. 'על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו' היא מציאות גבוהה, 'נוכחות הורית' חזקה של א-להים המביאה את העם אל מחוזות גדולים, א-לוהיים; יחד עם זאת, כמה חסרה היא הבחירה, התכנון, לקיחת האחריות, ועוד ערכים המוּנעים מעולמו האישי של האדם, ומן ההתאמה אליו.

ספר שמות מסתיים בתיאורו של משה שאינו יכול לבוא אל אוהל מועד: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". משפט זה מבטא במידה רבה את המתח בין שני הקטבים. הוא משמש כנקודת שיא לספר שראשיתו בעם היוצא ממצרים, המשכו במעמד הר סיני, והנה כעת הוא בנה דירה לא-להים. בקוטב האחר - הענן שוכן במשכן, ואינו מאפשר למשה להיכנס אליו. במצב שכזה - מפגש בין א-להים לבין האדם לא עומד להתקיים.

כדי לקיים מפגש, חייבת לבוא תנועה נוספת לאוויר העולם - פינוי מקום. תנועה זו מוצאת את ביטויה כבר בפסוק הסמוך - וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם" - כאשר הענן עולה, מפנה מקום, בני ישראל יוצאים למסעם - למסע שלהם, אל התנועה ממקום למקום. ומאידך - "וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ" כתלויים בנוכחותו, מוקרנים ממנה.
כאמור, ציר פינוי המקום נוכח בליבו של תהליך גדול המתרחש בין א-להים לבין בני עמו. במהלכו, נתבעים עמוד האש והענן לפנות את מקומם - הולכים ונגנזים.  

בתוככי קודש הקדשים מצויה האש, מצוי גם הענן. בחורבנו של הבית הם יצאו מחביונם[17]. בבניינו - ייזכרו אלו, יהיו קיימים, רוחשים ומהווים עולם ומלואו.