כלאיים

  • הרב משה טרגין

כלאיים

הגמרא במסכת פסחים (כה ע"א) ובמסכת חולין (קטז ע"א) מתייחסת לעניין כלאיים - האיסור מדברי תורה על זריעת זרעי חיטים וענבים יחדיו. הגמרא מחלקת בין שתי צורות של כלאיים: דרך אחת - שבה שני סוגי הזרעים נזרעים יחד, וכך נוצר גידול האסור באיסור כלאיים, ודרך נוספת - שבה האיסור נוצר על ידי צירופם של שני הגידולים בשלב מתקדם יותר, לאחר שהם כבר השרישו בהיתר. ישנן מספר אפשרויות לגידול כלאיים בדרך זו. ניתן לגדל חיטה בעציץ נקוב (בעל חורים) המונח על הקרקע, ואחר כך להביא את העציץ לכרם שבו גדלים גפנים. במספר מקומות אומרת הגמרא כי עציץ נקוב יונק מן הקרקע - הוא ניזון ממנה, ולכן הוא נחשב כמחובר אליה מבחינה הלכתית-ביולוגית, ומכיוון שכך נחשבת הנחת העציץ בכרם כשתילה של החיטה ליד הגפנים, וממילא כאיסור כלאיים. מקרה נוסף של כלאיים ממין זה הוא שהחיטה והגפנים נשתלו משני צדי כותל שהפריד ביניהם ומנע איסור כלאיים, אולם במהלך הגדילה של הגידולים הכותל נפל. במקרה זה גדילתם המשותפת של הצמחים אוסרת אותם אפילו לאחר שהשרישו בהיתר, והתבואה נאסרת משום כלאיים.

הגמרא במסכת פסחים (כה ע"א) דנה אודות השיעור שבו נאסרים שני מיני כלאיים אלו. לא ייתכן כי די בזריעתם של המינים האסורים על מנת לחייב את השותל באיסור ועל מנת לאסור את הגידולים.

הגמרא משיבה כי לעניין זה יש לחלק בין שני סוגי הכלאיים: כלאיים מן המין הראשון - כשהזרעים נזרעו יחד מלכתחילה - נאסרים כבר בהשרשה. ואילו במין השני של כלאיים האיסור חל רק כשהתבואה הוסיפה על גודלה הנוכחי בשיעור 1/200 ממנו משעה שגדלה ביחד עם הגפן (משעה ש"גדלה באיסור"). עד לשלב זה התבואה והפרות נחשבים מותרים.

בשיעור זה נעסוק בהלכה זו, הקובעת כי איסור כלאיים חל רק לאחר גדילת שני הגידולים בשיעור של 1/200 מגודלם המקורי (לפני תחילת האיסור).

רש"י ותוספות במסכת פסחים ובמסכת חולין (קטו ע"ב) מציעים הסבר המבוסס על דין "ביטול". בדרך כלל, אם מתערבת חתיכת אוכל האסורה באכילה באוכל מותר, והיחס בין האיסור להיתר הוא 1 ל-60 לטובת ההיתר, האיסור אינו משפיע על מעמדה ההלכתי של התערובת - הוא נטמע בה, והתערובת כולה מותרת באכילה. במקרה שלנו ניתן לומר כי כל עוד הגדילה באיסור היא בשיעור הפחות מ-1/200 האיסור בטל לגבי ההיתר, ואילו גדילה בשיעור הגדול מ- 1/200 אינה מתבטלת לגבי ההיתר. לפי הבנה זו דין ביטול חל לגבי כלאיים, אלא שבתחום זה שיעור הביטול שונה מן השיעור הרגיל.

רש"י מצטט את הספרי האומר כי איסור כלאיים חמור מאיסור אכילת תרומה, שהרי תרומה אסורה אמנם באכילה אך מותרת במספר הנאות, ואילו כלאיים אסורים לגמרי. הספרי מוסיף שאף לגבי שיעור הביטול כלאיים חמורים מתרומה: ביטול בתרומה חל בשיעור של 1 ל-100, ואילו בכלאיים השיעור עומד על 1 ל-200.

מדברי רש"י והתוספות עולה כי כל עוד הגדילה המשותפת לא הגיעה לשיעור 1/200 האיסור בטל. הגידול כולו נידון כיחידה אחת, וכל מה שצמח באיסור מתבטל לגבי הרוב המותר. לדעת רש"י והתוספות הביטול במקרה של גדילה משותפת מקביל לביטול של יין כלאיים שנפל לחבית שהייתה בה כמות הכפולה פי 200 מכמות היין האסור - ניתן לשתות מן החבית כיוון שהיין האסור מתבטל. אם הגידולים צמחו בשיעור הגדול מ-1/200, השיעורים אינם עומדים בקריטריונים של ביטול, ועל כן כל הגידול נאסר, כגידול המכיל תערובת של איסור והיתר, שבו ההיתר אינו גובר על האיסור.

בעוד שרש"י ותוספות מבססים את הסברם על דין ביטול בשיעור מיוחד של 1/200, ניתן גם להציע הסבר אחר. אפשר לומר כי 1/200 הוא שיעור של איסור, שיעור במלוא מובן המילה. כשם שפעולת אכילה מקבלת הכשר הלכתי רק אם כמות מסוימת נאכלת, כך צריך מבחינה הלכתית שיעור מסוים של גדילה כדי שהגידולים ייאסרו ככלאיים. במקרה דנן, השיעור שבו ההלכה מכירה בתהליך הגדילה אינו שיעור קבוע אלא יחסי. על מנת שצמח שכבר השריש ונשתל מחדש ליד צמח אחר ייאסר בכלאיים, יש צורך בשיעור צמיחה של 1/200 מגודלו המקורי של הצמח.

ישנו הבדל מהותי בין שני ההסברים. לפי רש"י והתוספות, מרגע שהגידולים נשתלו זה ליד זה מתקיים איסור כלאיים. כל גדילה של שני הגידולים יחד מהווה גדילה של איסור, אלא שכל עוד שיעור הגדילה קטן מ-1/200 האיסור מתבטל ברוב. ברגע שהגדילה עולה על שיעור 1/200, האיסור "חזק" דיו על מנת להתגבר על ההיתר. לעומת זאת, לפי ההסבר השני לא הייתה גדילת איסור לפני ששיעור הגדילה עבר את שיעור 1/200. אולם מרגע ששיעור הגדילה באיסור הושג, כל הצמח אסור בכלאיים, ואין לדבר על תערובת שבה שיעור האיסור גובר על שיעור ההיתר.

ההבדלים בין הגישות הללו אינם רק ברמה התיאורטית, הגם שאף ברמה זו הם ניכרים מאוד. מה הדין אם שיעור האיסור של הגדילה נוצר בהפסקות? מקרה כזה נידון בגמרא במסכת בבא בתרא (ב ע"ב): כותל שהפריד בין שדה לכרם נפל פעמיים, ובכל פעם שנפל הספיקו הגידולים לגדול בשיעור 1/400 מגודלם באיסור לפני שהכותל נבנה מחדש. האם במקרה זה מצטרפים השיעורים ל-1/200 והתבואה והגפנים ייאסרו?

לדעת רבנו תם יש להתייחס למקרה זה כאל מקרה רגיל של תערובת שבו אנו מפעילים את הכלל "קמא קמא בטיל". פירושו של הכלל הוא שמכיוון שבכל דקה נופלת לתוך ההיתר כמות מזערית של איסור, כמות זו בטלה ברוב. רק אם נופלת להיתר כמות מספיקה של איסור, יכולה כמות זו לאסור את ההיתר. במקרה שלנו, אין ביכולתה של הפעם הראשונה שבה גדל הצמח בשיעור של 1/400 באיסור לפני שהכותל נבנה, לאסור את כולו. האיסור בטל ביחס ל-399/400 ההיתר הנמצא בצמח. גם בפעם השנייה שבה הייתה גדילה של 1/400 באיסור, אין בכוחו של שיעור זה לאסור את הצמח, שעכשיו כולו (כולל חלק האיסור שכבר התבטל) נחשב למותר. הרמב"ן חולק על רבנו תם ואינו מקבל את החלתו של הכלל קמא קמא בטיל במקרה זה. הדרישה לשיעור 1/200 בגדילת איסור אינה באה על מנת למנוע את התרחשותו של ביטול. לדעתו רק כשהצמח גדל בשיעור 1/200 בצורה אסורה, ישנה גדילה שההלכה מכירה בה כאסורה, ועל כן רק במקרה זה יהיה כל הצמח אסור. גם אם הגדילה התרחשה בשתי פעמים, אין זה פוגע בעובדה שסוף סוף הייתה גדילת איסור, ועל כן הצמח מוגדר ככלאיים.

נפקא מינה נוספת למחלוקת שהוצגה לעיל ניתן למצוא בוויכוח בין תוספות ובין הרשב"א. הרשב"א במסכת בבא בתרא (לו) מביא דעה שלפיה אם רק הפרי גדל בשיעור 1/200 רק הפרי נאסר, ולא הגזע, הענפים או הזמורות (במקרה של גפנים). תוספות במסכת חולין (קטז) חולקים - מרגע שהפרי גדל בשיעור 1/200 כל הצמח נאסר.

ברור כי אחת השאלות המשמעותיות ביותר לעניין זה מבחינה הלכתית היא שאלת החיבור שבין הצמח והפרי - עד כמה נחשבים הצמח והפרי למחוברים מבחינה הלכתית? אך ייתכן כי המחלוקת מושפעת גם משאלה אחרת: כיצד יש לראות את הגדילה שהתרחשה במצב של כלאיים? לדעת רש"י ותוספות כל הצמח נחשב כתערובת - שיש בה החלק המותר של הגידול וגם החלק האסור - תערובת המקבלת מעמד של איסור ברגע שכמות האיסור המצויה בה עוברת גבול מסוים. ומן הסתם המהפך מהיתר לאיסור כולל את כל הצמח - את העץ ואת פרותיו. לדעה השנייה, שלפיה הגדילה הנוספת במצב של כלאיים היא המגדירה את הצמח כאסור באיסור כלאיים, ניתן להגביל הגדרה זו של איסור דווקא לחלק שגדל. אם הגדילה ניכרת רק בפרי, אז ניתן להגדיר רק את הפרי ככלאיים, ולא את הגזע והענפים. אם האיסור מושתת על תערובת, קל יותר להחילו גם על חלקים שלא גדלו בפועל באיסור, אך אם האיסור בנוי דווקא על גדילה של איסור, אז מסתבר שצריך להגבילו דווקא לחלק שגדל באיסור.

נושא שלישי המושפע מאופן הבנתנו את שיעור 1/200 הוא אופן מדידתו של שיעור זה. הרמב"ם בהלכות כלאיים (פ"ה הכ"א) כותב כי אם אדם שתל ירק ליד גפן, אנו בודקים אם הירק הוסיף 1/200 משיעור גדילתו. מדברי הרמב"ם ניתן להסיק כי אין צורך בכך ששני הגידולים יגדלו בשיעור 1/200, אלא די בכך שאחד מהם יגדל באיסור על מנת לאסור בכלאיים. אם נאמר שהחלק שגדל באיסור הוא החלק האסור, ויתר הצמח נאסר משום שאי-אפשר להפרידו (מבחינה הגיונית או מבחינה עובדתית) מהחלק האסור, דעת הרמב"ם תהיה מובנת. די בהיאסרותו של הירק בשל גדילת האיסור כדי שגם הגפן תיאסר. אך אם נאמר כי הסיבה לאיסור אינה נעוצה דווקא באותו חלק שגדל באיסור, אלא שיעור 1/200 של הגדילה מהווה סימן לכך ששני הגידולים גדלו באיסור, ייתכן כי לא נקבל את דברי הרמב"ם. אפשר לטעון כי רק אם שני הגידולים גדלו יחד והוסיפו על עצמם שיעור איסור הם נאסרים בכלאיים. וממילא אם רק גידול אחד גדל כשיעור האסור לא חל איסור כלאיים.

נקודות מתודיות:

1. לפעמים גורם הלכתי מסוים יכול לחולל שינוי ישיר במעמדו של חפץ, ולפעמים הימצאותו של גורם מסוים היא עדות לכך שהיה גורם אחר שגרם לשינוי ההלכתי. במונחים ישיבתיים, אפשר לומר כי יש משתנים המתפקדים כסימן, ואחרים - המתפקדים כסיבה. במקרה שלנו: האם הגדילה בשיעור 1/200 היא סימן לכך שהצמחים גדלו באיסור? או שמא גדילה זו היא גופא סיבת האיסור? ניתן לומר כי הגדילה המשותפת אינה סימן לאיסור - היא היוצרת אותו. איסור זה מעורב בשאר חלקי הצמח הנחשבים למותרים, עד שיש בו די מבחינת שיעורו כדי לגרום להיאסרותו של כל הצמח.

2. באופן דומה נוכל לשאול האם הסימנים הדרושים לכשרותה של בהמה הם העושים אותה לבהמה כשרה, או שמא סימנים אלו רק מצביעים על כשרותה - הם מצביעים על כך שבהמה זו היא מן המינים שהתירה התורה. מה הדין אם לפרה אין סימני הכשרות הנדרשים, או אם לחמור יש סימני כשרות?

לעיון נוסף:

1. הרמב"ם הנזכר לעיל מתאר שיטה למדידת שיעור 1/200. השווה בין שיטת מדידה זו לבין השיטה המוצעת על ידי הראב"ד. מה ההבדל המהותי בין שתי השיטות? האם ניתן לומר כי מחלוקתם לגבי שיטת המדידה מלמדת על מחלוקת יסודית יותר בהבנת שיעור 1/200?

2. עיין בגמרא במסכת פסחים ובגמרא במסכת חולין שהוזכרו לעיל. לעתים קרובות הגמרא מחלקת בין שני סוגים של איסור: איסורים שהיו אסורים תמיד (כגון ערלה, נבלה), ואיסורים שהיו פעם מותרים (כגון בשר וחלב, חמץ) ונאסרו לאחר זמן. בהסתמך על שני המודלים שתוארו לעיל, באיזו קטגוריה ניתן למקם את איסור כלאיים? האם ניתן לומר כי כלאיים הם איסור מלכתחילה, בדומה לערלה, או שמא כלאיים הם דבר שהיה מותר ונאסר, כמו חמץ למשל?