כלאיים

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
הלכות המטבח
שיעור מספר 6
כלאיים
יש שלושה סוגי כלאיים הקשורים לגידולים חלקאיים: כלאי זרעים, כלאי הרכבה (אילנות) וכלאי הכרם. בשיעור זה ננסה להקיף את ההיבטים המעשיים של שלושת התחומים הללו.
א. כלאי זרעים
מבוא
בתורה נאמר "את חוקותי תשמרו, שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא, י"ט, יט). בפשטות, התורה מתייחסת לכלאי זרעים,[1] ואם כך כלאי זרעים אסורים מדאורייתא. כך פסקו להלכה הרמב"ם[2] (א', א) והשו"ע (א). מהמילה "שדך" דרשה הגמרא (קידושין לט.) שאיסור זה נוהג רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, וכפי שפרש"י (שם) שהאיסור נוהג דווקא ב"שדה המיוחד לך", דהיינו ארץ ישראל,[3] וכך נפסק להלכה (רמב"ם, א', א; שו"ע, ב).
תנאי נוסף לאיסור הוא שהזרעים נמצאים בשדה שלו, אך כשמין אחד נמצא בתוך שלו והשני בשדה של חבירו מותר, שנאמר "שדך" (רמב"ם ג', טז)[4].
לדעת רוב הפוסקים, בכלאי זרעים קיים איסור כאשר יש לפחות שני זרעים שונים (שו"ע, א),[5] בין אם מדובר בתבואה, ירקות, קטניות או עשבי תיבול וכו' (נרחיב בכך בהמשך).
יש מחלוקת גדולה וחוסר בהירות בנוגע לשאלה איזה קריטריון קובע את המין, המבוססת על מחלוקת בהבנת הירושלמי (א', ה). מוסכם על כולם שההגדרה הבוטנית אינה רלוונטית, אלא "מראית העין" של אנשי היא הקובעת, אך מצאנו שתי גישות מרכזיות כיצד זה לקבוע זאת: לדעת חלק מן הפוסקים, טעם הפרי הוא הקובע (כסף משנה, א'), ולדעת פוסקם אחרים צורת הפרי והעלים היא הקובעת (משפט כהן, כ"ה). נפקא מינה היא במקרה בו יש דמיון מצד תכונות העץ והפרי, אך הטעם שונה, למשל תפוח רגיל עם תפוח בר (עיינו פת"ש, סעיף קטן ב'). מוסכם על כולם ששני גוונים מאותו מין אינם נחשב כלאיים (שו"ע, ו).
זריעה, קיום והנאה
המשנה (ח', א) כותבת שבכלאי זרעים נאסרו זריעה[6] וקיום (דהיינו אי-עקירה של כלאיים קיימים), אך פרי שהוא תוצר של איסור כלאי זרעים מותר.[7]
איסור זריעה כולל שני אלמנטים. ראשית, אסור לזרוע בבת אחת תערובת של שני זרעים. אם נוח לאדם בתערובת זו (בין אם ערבב את המינים השונים בכוונה ובין אם הם התערבבו מעצמם אך לאחר מעשה שמח בכך)[8] - אסור לזרוע עד שיוציא את כל הזרעים של אחד מן המינים (ירושלמי, ב', א; רמב"ם, ב', ו; שו"ע, ז). אם לא נוח לאדם - אסור לזרוע כאשר יש תערובת ובה המין המועט נמצא בכמות של יותר מ-1/24 מן המין השני (משנה, ב', א; שו"ע, ה),[9] ובמקרה זה ניתן להתיר את זריעת התערובת או על ידי מיעוט של המין המועט או על ידי ריבוי של המין המרובה, כדי שיווצר מצב שכמות המין המועט היא פחות מ-1/24 (שו"ע, ה). שנית, נאסרה גם זריעה בזה אחר זה, כלומר כאשר יש זרע ממין אחד זרוע בקרקע, אסור לזרוע מין אחד לידו[10]. בכלל איסור זריעה, נאסר מדאורייתא גם לחפות (לכסות בעפר) שני זרעים בקרבת מקום (מועד קטן ב:; מכות כא:; שו"ע, א).
תופעה רווחת היא שבאמצע שדה צצים צמחים ממינים אחרים; למרות שהזרעים הללו גדלו מעצמם והם לא תוצאה של מעשה האדם, בכל זאת יש איסור לקיימם (רמב"ם, ב', ח; שו"ע, ח), ויש לעקור מין אחד או לעשות ביניהם מחיצה (נרחיב בכך בהמשך). אמנם, לאור מה שראינו לעיל, אם לא נוח לאדם בצמיחה זו, וכמות המין המועט היא פחות מ-1/24, אין איסור כלאיים. כמו כן, איסור קיום הוא מצד מראית עין, שיחשבו שזרע כך בכוונה, ולכן אם אין חשש כזה, כגון שהמין המועט שצמח מאליו מזיק למין שזרוע בשדה, אין צריך לעקרו (רמב"ם, ב', ח - י).
המינים האסורים בכלאי זרעים
הרמב"ם (א', ח - ט) כותב שהאיסור הוא בערבוב שני מיני זרעים, ובכך נכללים מיני תבואה, קטנית וזרעוני גינה, וכן פסק השו"ע (ג- ד). בזריעת זרעי עצים בזה אחר זה אין איסור כלאיים.[11] בזריעת זרע עץ עם מיני זרעים נחלקו הראשונים,[12] ולמעשה דעת השו"ע (רצ"ה, ג) היא להקל, ודעת הש"ך (שם, סעיף קטן ב') היא להחמיר[13].
בנוגע לזרעים שאינם ראויים למאכל אדם, ישנו קושי בדברי הרמב"ם והשו"ע (שהעתיק את לשון הרמב"ם):
אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהם, מן העיקרים שאינם ראויים אלא לרפואה וכיוצא בהן, אין בהן משום כלאי זרעים.
(רמב"ם, א', ד; שו"ע, ג).
ברישא נראה שנאסר מאכל אדם בלבד, ואילו בסיפא משמע שכל מין שנעשה בו שימוש נורמאטיבי (לאפוקי תרופה לחולה) אסור. לאור מתח זה הועלו באחרונים כמה הבנות בשאלה במה שייך איסור כלאיים:
א. האיסור קיים רק כאשר שני המינים הם מאכל אדם (רדב"ז, ב', ט).
ב. האיסור קיים אפילו כאשר אחד מהם הוא מאכל בהמה (חזו"א, כלאיים א', יד; משפטי ארץ, א', ה).
ג. האיסור קיים אפילו כאשר אחד מן המינים הוא גידול שרוב בני האדם משתמשים בו לצורך כלשהוא, למעט מינים המיועדים לרפואה בלבד, שהרי אין דרך רוב בני אדם לקיימם (כסף משנה[14] [שם] על פי הבנת הרב ישראלי [ארץ חמדה, ספר ב', מדור א, פרק ז].
למחלוקת זו נפקא מינה מעשית מאד בנוגע לגידולים העשויים לריח ונוי, כגון פרחים: לדעת הרב ישראלי איסור כלאיים נוהג בהם, ולדעת החזו"א והרדב"ז - לא.
החזו"א (שם) מדגיש שכל הדיון הוא רק במקרה שמין אחד ראוי למאכל אדם, אך אם שני המינים אינם ראויים למאכל אדם - לכו"ע אין בכך איסור כלאיים,[15] והרב ישראלי (שם) הסכים לכך.
היתרים לכלאי זרעים
במשניות במסכת כלאיים יש היתרים שונים לזריעה בצורות שונות, כדי להתגבר על איסור כלאיים. הרמב"ם חילק את ההיתרים לשלוש קטגוריות, ומבאר את שורש האיסור:
שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין, וכל זמן שנראה הצמח מובדל מן השניה הרי זה מותר אפילו היה סמוך לו...ואופן ההבדלה ביניהם הוא על אחד מג' דרכים, האחד שיחפור ביניהם חריץ שעומקו טפח וארכו ששה טפחים אם היו שני המינין ירק כמו שיתבאר בפרק זה, או שיעשה ביניהם גבול גבהו טפח ורחבו טפח. הדרך השני שירחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינקו זה מזה. והדרך השלישי שיטה עלי צמח זה לצד אחד ועלי הצמח השני לצד האחר כדי שיובדלו וייראו מובדלין כמו שיתבאר בפרק זה.
(פירוש המשניות, ערלה, ג', א).
הרמב"ם מחדש שהבעייתיות בכלאיים אינה היניקה בין הזרעים, אלא מראית העין - שנראה שנזרעו בערבוביא. כך הוא אומר גם בי"ד החזקה (ג', ז), כך כותב גם רש"י (שבת פד: ד"ה "ואחת באמצע"), וכך נפסק גם בשו"ע:
כמה מרחיקים בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה עם זה, כדי שיהיו מובדלים זה מזה. אבל אם נראים שנזרעו בערבוביא, ה"ז אסור. ושיעורים רבים יש בהרחקה זו, הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושילוח היונקות.
(טז).
כעת נפרט יותר בנוגע לשני ההיתרים הנפוצים, שהם הרחקה בין המינים וחציצה ביניהם.
בנוגע להרחקה, כפי שראינו בדברי השו"ע, יש "שיעורים רבים". מתוך דבריו לאורך הסימן (וביתר בהירות בחזו"א, כלאי זרעים, אות ג') עולה שיש שני נתונים המשפיעים על המרחק הנדרש[16]:
א. סוג הגידול. סוגי הגידול מתחלקים לשלושה (לעניין זה): תבואה (חמשת מיני דגן), ירקות וקטניות (מינים שהחלק העיקרי שנאכל בהם הוא הזרע שלהם, כגון אפונה, שעועית ותירס).
ב. שטח הגידול. לעניין זה ישנם שלושה סוגים של שטחים: 1. "יחידי" - כאשר רוחב השדה הוא פחות מ-6 טפחים[17] (לא משנה מה אורכו). 2. "מישר" - כאשר השטח הזרוע רחב מ-6 טפחים או יותר, ואורכו יותר מרוחבו. 3. "שדה" - כאשר השטח הזרוע רחב יותר מעשר אמות וחומש, ואורכו יותר מרוחבו.
הרחקה בין ירק לירק היא יחסית פשוטה: אם מדובר בשתי שדות של ירקות אז יש להרחיק 6 טפחים, דהיינו 58 ס"מ (שו"ע, יז), אך בכל מקרה אחר (כאשר לפחות אחד משטחי הירקות הוא יחידי או מישר) - יש להרחיק ביניהם 15 ס"מ (חזו"א שם; לחישוב הגר"ח נאה - 12 ס"מ).
חישוב ההרחקה בין תבואה לירק או לתבואה אחרת הוא מסובך יותר, ובשביל לפשט את העניין נציין את הדברים בטבלה, כאשר בצד הימני שלה מופיע השטח בו גדלה התבואה, בצד העליון שלה מצוין השטח שבו גדלים הירק או התבואה השנייה, ובמרכז הטבלה שיעור המרחק הנדרש (במטרים):
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תבואה
(מין ראשון)
תבואה (מין שני)
ירק
שדה
מישר
יחידי
שדה
מישר/יחידי
שדה
6.12[18]
1.20
6.12
6.12[19]
0.58
מישר
1.20
1.20
6.12
1.20
0.58
יחיד
6.12
6.12
6.12
6.12
0.58
 
הרב ישראלי (ארץ חמדה, ספר ב', חלק ב, סימן ז) סבור שדין קטניות הוא כדין ירקות, וכך מורים למעשה במכון התורה והארץ. דעת החזו"א (לעיל) היא שקטנית כתבואה, וכן מקובל בעולם החרדי.
מדידת המרחק היא בין הגבעולים, ממקום יציאתם מן האדמה, גם העלים מתפשטים ומתקרבים (רמב"ם ג', יד; שו"ע, כא).[20] אולם, אך כאשר הצמח עצמו מתפשט, כגון בנענע, שעם הזמן צומחים גם גבעולים חדשים, יש לעקור את הצמח החדש.
בנוגע לחציצה ביו המינים השונים, במשניות (ב', ח; ד', ד) עולה שגדר או חריץ בגובה או בעומק של 10 טפחים ורוחב של 4 טפחים מהווים חציצה מספקת בין מינים שונים, וכן נפסק בשו"ע (כב). יש דוגמאות נוספות לחציצות, והמחודשת ביותר הוא שאם מין אחד נמצא תחת תקרה אז 'פי תקרה יורד וסותם' , והדבר נחשב לחציצה (עירובין צג.; רמב"ם ז', יח; שו"ע, רצ"ו, מח).
זריעה בעציץ ובתוך הבית
התורה אסרה על זריעה ב"שדך", דהיינו קרקע, ובכלל קרקע גם עציץ נקוב (משנה, ז', ח), ורבנן גזרו גם על עציץ שאינו נקוב (מנחות ע.; שו"ע, א). ברור שעציץ המונח בתוך הבית פטור מדאורייתא שהרי הוא אינו נכלל ב"שדך" (תורת הארץ י"ג, יג; משפט כהן, מט), ומקובל באחרונים שיש בו איסור דרבנן (עיינו משפט כהן, שם; חזו"א, שביעית, כ"ו, סעיף קטן ד, ד"ה "מש"כ").
החזו"א (כלאיים, י"ג, סעיף קטן טז) סובר שאדניות אינן נחשבות הפסק (אלא הן נחשבות כערימת עפר), ועל כן אסור, לדעתו, לזרוע שני מינים גם בשני עציצים צמודים, אלא אם כן יש ביניהם מרחק של 15 ס"מ. אולם, רוב האחרונים חולקים על כך (הרב ואזנר והרב אלישיב[21]), וכן מורים למעשה במכון התורה והארץ.
ב. כלאי אילנות (הרכבה)
מקור והגדרת האיסור
במשניות בכלאיים ברור שיש איסור הרכבה של שני מיני עצים, ובגמרא מובא שהמקור לכך הוא היקש לכלאי בהמה (עיינו משנה, א', ז; קידושין לט.; סנהדרין ס.). הרכבה היא לקיחת מקטע מעץ אחד והכנסתו לעץ אחר באופן כזה שהם יתאחו ויעשו כגוף אחד (רש"י, סוטה, מג:, ד"ה "המרכיב"), והחיוב הוא אפילו טרם האיחוי (חזו"א, כלאיים, ב', ה).
גם אם מטרת ההרכבה איננה יצירת מין חדש, אלא יצירה של בסיס חזק יותר, ההרכבה אסורה (מלאכת שלמה, כלאיים, א', ז).
כלאי אילנות שווים לכלאי זרעים בכך שהאיסור הוא דווקא בזריעה ובקיום[22], אך מותר לאכול וליהנות מהתוצר, ואף מותר לקחת ענף מן העץ המורכב ולנטעו במקום אחר[23] (ירושלמי, א', ד; שו"ע, רצ"ה, ז[24]). אולם, כלאי אילנות חמורים מכלאי זרעים בכך שהאיסור קיים אף בחו"ל (קידושין, שם; שו"ע, א), וכמו כן יש איסור לומר לגוי להרכיב (רמב"ם א', ו; שו"ע, ב).
מקרים שונים של הרכבה
 ישנם מקרים שונים של הרכבה:
א. אילן באילן. זהו הדין הקלאסי שלכו"ע מוסכם שאסור, כפי שהובא בשו"ע לעיל.
ב. אילנות סרק. השו"ע (ג) פסק שהרכבת עץ מאכל בעץ סרק - ולהפך - אסורה. מכך משמע שמותר להרכיב אילן סרק באילן סרק, וכך סוברים הש"ך (סעיף קטן יג) והרמ"א (ו). אמנם החת"ס (שו"ת, סימן רפ"ז [בסופו], והובאו דבריו בפת"ש, סעיף קטן ג) כתב ששומר נפשו ירחק מכך, וינהג כדעה בירושלמי האוסרת גם סרק בסרק.
ג. גרעיני אילן. לדעת השו"ע (ג) והגר"א (סעיף קטן ה), מותר להניח שני זרעי אילן יחד כך שהם יתחברו ויצרו עץ אחד. מהטור (שם) משמע שמותר לעשות כך דווקא בחו"ל, אך בארץ אסור משום שלכל הפחות נחשב ככלאי זרעים, וכן פסק הש"ך (סעיף קטן ב).
ד. ירק בירק. מפורש במשנה (א', ז) שאסור להרכיב ירק בירק, וכן נפסק בשו"ע (ג).[25]
ה. ירק באילן ולהפך. במשנה (שם) יש מחלוקת תנאים האם מותר להרכיב ירק באילן ולהפך, ונפסק כרבנן, שאסור (רמב"ם, א', ה; שו"ע, א).
ו. הרכבת שורשים. השו"ע (ג) פסק כרא"ש (הלכות כלאיים, ד') שאין איסור הרכבה בשורשים, ואילו הש"ך (סעיף קטן ג) חשש לדעת הר"ן (קידושין טז. באלפס) שהדבר אסור.
מקרים מעשיים
א. כאשר קונים פירות או ירקות בשוק אין צורך לברר האם נעשה בהם איסור כלאיים בזריעה או בהרכבה, שהרי גם אם נעשה בהם איסור הם מותרים באכילה והנאה.
ב. אם קונים שתיל של עץ מאכל צריך לוודא שהוא איננו מורכב, שכן החזו"א כתב (כלאיים, ב', דיני כלאיים, לה) שלמרות שמותר לקחת יחור מן העץ ולשתול במקום אחר, אסור להשקות את השתיל או לשותלו במקום אחר (גם אם הוא נלקח עם גוש עפר), כיוון שדבר זה נחשב להרכבה.[26] כיום בשוק רוב השתילים מורכבים, ועל כן יש צורך לבדוק זאת.
ג. כלאי הכרם
עיקרי הדין
בכלאי הכרם יש אריכות גדולה מאד, ולכן בחרנו להתמקד בעיקרי הדין הלכה למעשה.
מן הפסוק "לא תזרע כרמך כלאיים" (דברים, כב", ט)[27] נלמד שאסור לזרוע תבואה, ירקות או קטניות[28] סמוך לגפנים, וכן שאסור לנטוע גפנים בסמוך להם. בכלל האיסור גם עשבי תבלין (דרך אמונה א', ד, ביאור הלכה ד"ה "אין"), אם רוב בני אדם משתמשים בהם (שו"ע יד[29]).
בנוסף לאיסור זריעה וקיום שקיימים גם בכלאי זרעים והרכבה, מן המילים הפסוק "פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים, שם, שם) נלמד שכלאי הכרם חמורים יותר בכך שתוצר של כלאי הכרם אסור בהנאה, ואפילו שלא כדרך הנאתו (פסחים כד:), שכן כלאי הכרם נחשבים כתועבה (חולין קטו. - קטו:). על כן, במקרה שנוצרו כלאי הכרם יש לשרוף אותם[30] (משנה, תמורה, ז', ה; שו"ע, ג[31]), ומה שאינו ראוי להישרף - דינו בקבורה (משנה, שם).
מדאורייתא כלאי הכרם אסורים רק בארץ ישראל (קידושין לט.), אך מחמת חומרת האיסור (שאסור אף בהנאה) חז"ל גזרו אף בחו"ל על כלאי הכרם.
כלאי הכרם אסורים בין בשדה ובין בבית (עירובין צג.), ואף בעציץ שאינו נקוב,[32] דהיינו אסור לשים עציץ שאינו נקוב סמוך לגפן (שו"ע, יב).
כמו בכלאי הרכבה, גם בכלאי הכרם אסור לבקש מגוי שיעשה זאת עבורו[33] (שו"ע, ט).
האיסור קיים אף כאשר זורע מין אחד מכל סוג, כלומר תבואה אחת או ירק אחד[34] בכרם, ואף בגפן יחידית (ספרי, כי תצא, ע).
היתרים בכלאי הכרם
כמו בכלאי זרעים, גם כאן ניתן להתיר את זריעת שני המינים על ידי חציצה[35] (שו"ע, לו) או על ידי הרחקה. שיעורי המרחק תלויים בכמות ובאופן פריסת הגפנים:
א. גפן יחידית. להלכה נפסק כדעת ת"ק (משנה, ו', א; שו"ע, לא) שיש להרחיק 6 טפחים (58 ס"מ) מגפן יחידית, כאשר מרחק זה נמדד מגזע הגפן ומגבעול התבואה (שו"ע שם). במקרה שיש ארכובה לגפן (כעין כיפוף בגבעול), מודדים ממנה (שו"ע, ד). אולם, גם אם מקפידים על שמירת מרחק זה, יש איסור[36] שענפי הגפן (זמורות), האפיפירות[37] או החוט שמותח את הזמורה יאהילו מעל תבואה או ירקות. האיסור הוא אף במקרה שהזמורות נמשכות למרחק גדול. יש בכך פרטי דינים רבים המפוזרים במשנה בפרק ו', ומסוכמים בשו"ע (כז - ל). כמו כן, גפן הנמצאת במקום מגודר (או בחריץ באדמה) - צריך להרחיק ממנה 4 אמות, אף אם מדובר בגפן ביחידית (שו"ע, נד - נה).
ב. כרם. מכרם צריך להרחיק 4 אמות (ב"ב כו.; שו"ע, לא). לעניין זה, כרם נקרא כאשר יש לפחות שתי שורות של גפנים, ובכל אחת יש שלוש גפנים (משנה, ד', ז; שו"ע, לב),[38] והמרחק בין הגפנים הוא בין 4 ל-8 אמות (שו"ע, לב).[39]
ג. שורה אחת של גפנים. שורה אחת של גפנים נחשבת כגפן יחידי, למרות שיש בה הרבה גפנים (שו"ע, ל"ב). אולם, אם הגפנים הללו מודלים על גבי גדר בגובה 10 טפחים, ויש לפחות חמישה גפנים שהמרחק ביניהם הוא בין 4 ל-8 אמות, הן נקראות "עריס", שיש לו דין כרם (משנה, ו', א; שו"ע, נו). את שיעור הרחקת 4 אמות יש לחשב לחומרא משני הצדדים, דהיינו בצד של הגפנים יש להרחיק 4 אמות מעיקר הגפן, ובצד השני יש להרחיק 4 אמות מן הגדר (רמב"ם, ח', ג; שו"ע, נז - נח).
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   לרש"י (שבת פד: ד"ה "ואחת באמצע") יש שיטה ייחודית, לפיה כלאי זרעים הם רק מדרבנן, אך תוס' (שם) דוחים את שיטת רש"י, כותבים שדברים אלו הם טעות סופר, ומוכיחים מכמה סוגיות בש"ס שכלאי זרעים מן התורה.
[2]   הפנייה סתמית לרמב"ם בשיעור זה היא להלכות כלאיים; הפנייה סתמית לשו"ע בחלק שיעסוק בכלאי זרעים (פרק א') היא לסימן רצ"ז; והפנייה סתמית למשנה או לירושלמי היא למסכת כלאיים.
[3]   בירושלמי (ערלה ג', ג) מובאת דעתו של ר' יוחנן, הסבור שאיסור זה נוהג אף בחו"ל.
[4]   החזו"א (כלאיים ה', יד) סייג שההיתר הוא דווקא בשדות שלמים, אך כשזורעים מעט מעט אסור, שאם לא כן ניתן לבטל למעשה את איסור כלאיים על ידי כך שאנשים יקנו זה עבור זה שדות סמוכים, ןיזרעו בהם מינים שונים. הרב ישראלי (ארץ חמדה, ספר ב', מדור א, פרק יח) העלה שגם החזו"א אסר רק מדרבנן, וגם לא היה ברור לו לגמרי שיש איסור בדבר.
[5]   בכלאי הכרם פוסקים כר' יאשיה (חולין פב.), שיש איסור מדאורייתא רק אם זורעים שלושה מינים שונים, דהיינו גפן עם שני מינים נוספים (שו"ע רצ"ו, א'). לדעת הסמ"ג (לא תעשה, ר"פ) גם בכלאי זרעים הדין כך, אך תוס' (בכורות נד. ד"ה "מה", חולין פב: ד"ה "לאפוקי", קידושין לט. ד"ה "לא") סוברים שגם ר' יאשיה מודה שכלאי זרעים נאסרים בשני מינים בלבד, וכאמור גם השו"ע פוסק זאת.
[6]   חידוד לכך שעצם הזריעה אסורה הוא בכך שאסור ליהודי לזרוע עבור נכרי בשדה של הנכרי (תוספתא, כלאיים, סוף פרק ב'; ע"ז סד., שו"ע, ב'), ומאידך מותר לומר לגוי לזרוע עבורו (שו"ע שם; אך כמובן שגם במקרה זה עדיין חל איסור קיום, ולכן צריך מייד לעקור את הכלאיים).
[7]   הגמ' בחולין קטו. מסבירה ש "כל שתיעבתי לך - הרי הוא בבל תאכל", כלומר עשיית מעשה עבירה אינה אוסרת את התוצר של העבירה, אלא אם כן תוצאת העבירה היא מתועבת. הגמרא שם מחלקת בין עבירות שונות ובין תחומים שונים, וכלאי זרעים נכלל בתחום של עבירות שהתוצאה שלהם איננה תיעוב.
[8]   הראב"ד (ב', ו) הקשה שאם האדם זורע את התערובת הרי שנוח לו בכך, ולכן תמיד הזריעה נחשבת בכוונה. הכסף משנה (שם) יישב שהכוונה היא "כשהיה יותר נוח לו אם המין השני היה לא נראה או לא נמצא", ולכן כתבנו שקיים איסור אם עירבם בכוונה או שנוח לו בתערובת.
[9]   חישוב הכמות: כאשר הזרעים כבר צמחו ואנו עוסקים באיסור קיום, אז החישוב הוא על פי השטח שכל אחד מן המינים תופס בשדה (רמב"ם, ב', ז; גר"א, רצ"ה, סעיף קטן יט; חזו"א, כלאיים, ד', ז). כאשר יש תערובת זרעים והשאלה היא האם מותר לזרוע אותה החישוב מורכב יותר (עיינו שו"ע, ו). עוד יש לציין שכאשר המיעוט הוא תערובת של כמה מינים, הם מצטרפים זה לזה לכמות של1/24 (כשיטת חכמים במשנה ב', א; שו"ע, ה').
[10]            זריעה בו זמנית של מינים שונים נקראת "מפולת יד", והיא אסורה מדאורייתא. כאשר זורעים מינים שונים בזה אחר זה, יש מחלוקת האם האיסור הוא דאורייתא או דרבנן (עיינו כפתור ופרח, נ"ו; תפארת ישראל, כלאיים, ג' ה; ארץ חמדה, ספר ב', מדור א, פרק י). כמו כן, יש שיטות שזריעה של המין השני בתוך זמן ההשרשה של המין הראשון נחשבת כמפולת יד (למרות שהיה מרווח זמן גדול בין שתי הזריעות; עיינו שערי צדק, ג', א; חזו"א, כלאיים, א'; ב', ח).
[11]            מקור הדברים הוא בתוספתא כלאיים, פרק א'; ירושלמי א', ד; בכורות נד.. לדעת הירושלמי (שם) התורה אסרה בזריעה רק מינים שדרכם להזרע, ואילו עצים דרכם היא נטיעה, ולא זריעה, ולדעת החת"ס (יו"ד, רפ"ז) ההיתר נעוץ בכך ששדה עצים לא נקרא "שדה".
[12]            הרמב"ם (א', ו) פסק שאין בכך כלאיים (ודבריו ברורים לאור טעם הירושלמי לעיל), ואילו הראב"ד (שם) לאסור.
[13]            החזו"א (שם, ג', יא) סבור שגם לדעת המחמירים מדובר באיסור מדרבנן, ועל פי זה פסק הרב ישראלי (ארץ חמדה, ספר ב', מדור א, פרק ו) שניתן להקל, כיון שמדובר בספק דרבנן.
[14]            לשון הכס"מ הוא "שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום", ומכך משמע אכן כרב ישראלי.
[15]            הוא לומד זאת מכלאי הרכבה (דהינו הרכבה של עצים), בהם אין איסור של הרכבת אילן סרק באילן סרק (רמ"א רצ"ה, ו).
[16]            מפאת האריכות הגדולה בעניינים אלו, נציין רק את ההלכה למעשה, וכמו כן נתמקד במקרים ובדינים הנפוצים והמרכזיים.
[17]            לדעת החזו"א (זרעים, קיצור דיני כלאיים) טפח הוא 9.8 ס"מ ואמה היא 58 ס"מ, ולדעת הגר"ח נאה (שיעורי תורה) טפח הוא 8 ס"מ, ואמה היא 48 ס"מ. בהמשך השיעור נציין את ההרחקות על פי שיטת החזו"א.
[18]            א. שיעור ההרחקה הנדרש הוא בית רובע (משנה, כלאיים, ב', ו), דהיינו עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש. האם אפשר להוסיף באורך במקום הרוחב? הרמב"ם (פירוש המשניות, ב', ט) כותב שלא ואילו הר"ש סבור שכן; גם לדעת הר"ש (משנה, כלאיים, ב', ו) ברור שיש לכך גבול, אך הר"ש לא כותב מהו.
ב. גם כאשר קיים מרחק זה, אסור להקיף בגדר את השטח הזרוע שני מיני תבואה או קטנית (ירושלמי, כלאיים, ב', ח), אלא אם כן רוח אחת פרוצה, או שיש באחת מן המחיצות פרצה של יותר מעשר אמות (חזו"א, כלאיים, ו', סעיף קטן א, מכתב, ד"ה "נכון"; דיני כלאים, זרעים, אות יט).
[19]            יש אפשרות לקרב יותר גם בשדה, אם זורעים בערוגות; עיינו שו"ע, לד - לח.
[20]            וזאת אף אם העלים מתקרבים יותר, ואף אם הגבעול עבה כך שהמרחק ביניהם קטן יותר (חזו"א, שם, אות א).
[21] כך שמעתי בעל פה בשמם מהרב אהוד אחיטוב (מרבני מכון התורה והארץ).
[22]            כך כתב הרא"ש (פסקים, ג'), ולדעתו אף לוקים על קיום. אולם, הריטב"א (קידושין לט.) כתב שאין איסור קיום כלל באילן, וביאר זאת בסברא החת"ס (שו"ת, ו', כה), שלאחר ההרכבה נעשה הכל עץ אחד ולא שייך לומר שמקיים הרכבה, לעומת כלאי זרעים שכל אחד ממשיך להיות קיים בפני עצמו, ולכן יש איסור קיום.
[23]            לגבי טיפול בעץ (שהורכב) עצמו - עיינו בהמשך.
[24]            הפנייה סתמית לשו"ע בפרק זה של השיעור היא לסימן רצ"ה.
[25]            בגמרא חולין ס. השאלה האם הרכבת ירק בירק לא נפשטת, אך תוס' (שם, ד"ה הרכיב) כבר העיר ששאלה זו תמוהה, שהרי מפורש במשנה שדבר זה אסור.
[26]            ואלו הם דבריו:
נראה דמורכב של אילן באילן נמי אסור להשקותו מהתורה, דהשקאתו זהו הרכבתו, ואע"ג דנוטל אדם יחור מהמורכב ונוטעו ואין בו משום כלאיים דחשיב כבריה חדשה ומקרי מין אחד, מ"מ לעקור את המורכב ולונטעו במקום אחר איסור, כי התלוש אין בו שם הרכבה, וכשנוטעו והוא מורכב משנים זהו הרכבתו שנותן החיות בשניהם, וה"נ במשקה דחשיב זורע הרי זורע שניהם עכשיו וחשיב מרכיב.
[27] וכן מן הפסוק "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא, י"ט, יט), כך שיש במעשה זה שני לאווים (שו"ע רצ"ו, א).
[28]            במנחות טו. נאמר שקנבוס ולוף אסורים מן התורה, ושאר הזרעים אסורם מדרבנן. בראשונים יש שיטות רבות בנוגע לסוגים שונים של גידולם ורמת חיובם, ולמעשה תבואה וירק אסורים מדאורייתא, קטניות אסורות מדרבנן, ושאר זרעים שאינם נאכלים מותרים בזריעה (שו"ע, רצ"ו, א- ב). כמו כן, מותר לנטוע אילנות בכרם, כיוון שהאיסור בכלאי הכרם הוא "לא תזרע" ועצים נוטעים ולא זורעים (שו"ע שם).
[29]            בפרק זה של השיעור, הפנייה סתמית לשו"ע היא לסימן רצ"ו.
[30]            הכוונה היא לתבואה וירק, ולפעמים אף ענבי הגפן נאסרים. בדין זה יש פרטים רבים בנוגע לשאלות באילו תנאים פירות נאסרים (שו"ע, ג; ט - יב), וכמה צריך לשרוף (שם, יט - כא), ואכמ"ל.
[31]            עיינו חולין קטו:.
[32]            כך בנוגע לאיסור זריעה, אך לגבי איסור הנאה - האיסור קיים דווקא בעציץ נקוב, ולא בעציץ שאינו נקוב.
[33]            בחו"ל התירו לומר לגוי קטן (אך לא לגדול, שלא יתחלף בישראל [שם])
[34]            בחולין פב. מובאת מחלוקת רבנן ור' יאשיה: רבנן מחייבים אפילו במין אחד שנזרע יחד עם חרצן, ואילו ר' יאשיה מחייב דווקא כשיש חרצן ועוד שני מינים. להלכה פסקו הראשונים כר' יאשיה (שו"ע, א), אך הרמב"ם (ה', ז) כתב שהמחלוקת היא רק בנוגע למלקות, ואילו בנוגע לאיסור אף ר' יאשה מודה. האחרונים נחלקו בשאלה האם הכוונה היא לאיסור דרבנן בלבד (לח"מ, שם) או לאיסור דאורייתא ללא מלקות (כסף משנה, שם). כמו כן, בנוגע לאיסור הנאה נחלקו הראשונים האם יש צורך בשני מינים, אך למעשה פסק השו"ע (ג) שאפילו מין אחד אוסר.
[35]            כאשר הקרבה בין הגפנים לתבואה מתמשכת יותר מארבעה טפחים, צריך שהגדר תימשך לכל האורך שבו הם קרובים (חזו"א, ו', סעיף קטן ז).
[36]            תוס' (ב"ב פב: ד"ה "וזורע") כתב שמדובר באיסור דרבנן.
[37]            קנים המיועדים להדליית הענפים על גבם, גם אם בפועל הגפן עוד לא גדלה עליהם. כמו כן, גם ענפים של עץ שהגפן מודלת עליו כלולים בכך, דהיינו אסור לגדל תבואה או ירקות מתחת לענפים הללו.
[38]            א. במצבים מסוימים גם חמישה גפנים יכולים להיחשב ככרם (עיינו שו"ע, לז).
     ב. כרם שיש בו שלוש שורות של שלוש גפנים ומעלה בכל שורה נקרא "כרם גדול"; ההרחקה מכרם זה היא כמו מכרם רגיל, אלא שבפרטי דינים מסויימים הוא חמור יותר, ואכמ"ל.
[39] במקרה שהמרחק הוא פחות מ-4 אמות נפסק כדעת חכמים (משנה, ה', ב), שרואים את הגפנים הקרובים כעקורים (מתוך הנחה שדעת הנוטע לעקור את הגפנים המפריעים), וצריך שיהיו שתי שורות של שלוש גפנים בכל אחת מן השורות ללא הגפנים הללו.