כלאים – הרכבה הכלאה וגנטיקה

  • הרב אוהד פיקסלר

         א.  מבוא[1]

ישנם חמישה סוגים של כלאיים- כלאי זרעים, הרכבת אילן, כלאי הכרם, הרבעה של חיות וכלאי בגדים (-שעטנז). הרמב"ם בתחילת הלכות (פרק א, הלכה ג) כלאיים מתייחס לשני סוגי הכלאיים הראשונים:

אסור לזרוע כלאים לנכרי, ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה, ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחלה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה.

בפשטות, האיסור לזרוע כלאי זרעים כולל את האיסור לערבב בכוונה בין שני מינים שונים. עם זאת, אסור גם לקיים את שני הצמחים הסמוכים זה לזה לאחר ונזרעו אך אין לוקים על כך[2]. כמו כן, איסור זה נאמר רק בארץ ישראל.

כלאי אילנות, על פי הרמב"ם (הלכות ה-ו), מבוססים על עקרונות שונים:

כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום.

ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים, ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד.

האיסור בכלאי אילן שונה מכלאי זרעים. סוף סוף, באילן לא מדובר על ערבוב אלא על הרכבה אחד על גבי השני ויצירת אילן חדש[3]. בנוסף, כלאי אילן אסורים גם בחוץ לארץ, בשונה מכלאי זרעים. עם זאת, התוצר של כלאיים מותר באכילה ואף מותר להמשיך לגדל אותו, כדברי הרמב"ם בהלכה ז':

הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אף על פי שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד, ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים.

בדיני כלאי הכרם אנו מוצאים חריגה ביחס לדיניהם בחו"ל: הרמב"ם (פרק ה, הלכה ד') מסביר את דין זה:

ולמה אסרו כלאי הכרם בחוצה לארץ ולא אסרו כלאי זרעים, מפני שכלאי הכרם חמורין הם שאם נזרעו בארץ ישראל הרי הן אסורין בהנאה וכיון שהן אסורין בהנאה בארץ אסרו לזרען בחוצה לארץ.

הרמב"ם מסביר למה דין כלאי הכרם יותר חמור מכלאי זרעים, אך הוא איננו מסביר מדוע הוא קל יותר מכלאי אילן. חריגה נוספת בדיני כלאי הכרם היא שבמסגרת האיסור שלהם, התוצרת אף היא נאסרת, מה שאין כן בכלאי אילן וכלאי זרעים.

בשיעור השבוע נתמקד בדין כלאי האילן ונבחן את גדר איסורו -  תוך שימת לב לשאלה כיצד יש להתייחס למינים השונים המתחדשים בימינו. נבחן את שיטת הרמב"ם ונעיר לגבי המקומות בהם חלקו על שיטתו. במהלך הדברים נשווה בין כלאי אילן לסוגי כלאיים אחרים.

           ב. סוגי כלאיים השונים[4]

כלאי אילן וזרעים הוקשו לדיני כלאי בהמה (גמרא חולין קטו ע"א) ובכולם תוצרי המעשה נאסרו כלפי גבוה ולא עבור האדם. יש היגיון בהשוואת כלאי אילן וכלאי הבהמה, שהרי בשניהם לא מדובר על ערבוב בין מינים שונים אלא על יצירת ישות חדשה מתוך שני מינים שונים[5]. ייתכן ויסוד משותף זה הוא העומד ביסוד דינם השווה בחוצה לארץ - שהרי בשניהם האיסור קיים גם בחוץ לארץ, בניגוד לכלאי הכרם ולכלאי זרעים. דין משותף נוסף הוא שכלאי אילן, בדומה לכלאי בהמה נאסרו גם על בני נוח (ראה הלכות מלכים פ"י ה"ו), לאור דברי שמואל בגמרא בקידושין לט ע"א. נראה מכך שמדובר על יסוד שונה של איסור כלאיים. בהמשך השיעור נחזור להגדרה היסודית המשותפת הזו ונאפיינה ביתר פירוט.

בדברי הרמב"ם בנוגע לכלאי אילן חסרה התייחסות לשלושה נושאים: 1.  דין הרכבה של אילן עם אילן סרק. 2. דין הרכבת ירק בירק. 3. קיום אילן שעבר הרכבה וכעת נמצא בשדה.

במסגרת שיעורנו, נדון בכל אחד מהלכות אלו בנפרד.

1. הרכבת אילן פרי ואילן סרק: הרמב"ם נותן דוגמאות רק כלפי אילנות פרי אך לא מביא אילנות סרק. בקריאה פשוטה, נראה כי הוא סבור שהרכבה נאסרה רק בעצים המניבים פירות, שלא כשיטות שהובאו במדרשי הלכה שסברו שגם הרכבה של אילן פרי עם אילן סרק נאסרה. עם זאת, יש לבחון קריאה זו לאור דברי הרמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (פרק י, הלכה י):

 וגוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק - חייב בערלה.

בפשטות, ביסוד דינו של הרמב"ם עומדת ההנחה שלא סביר שיהודי יעשה זאת, אך פשוט שהדבר אסור גם ליהודי. ברם, אם זוהי הכוונה מדוע הרמב"ם לא פסק אותה בהלכות כלאיים? נראה אם כך, שהרמב"ם חידש בעניין זה הלכה בדיני ערלה לגבי גוי ולא עסק בחידוש הלכה לגבי איסור ההרכבה. לאור כך, ניתן לומר כי הרמב"ם פוסק שהרכבת אילן מאכל באילן סרק מותרת הואיל ומהרכבה זו אין שום תועלת  והדבר דומה לכלאי זרעים שנאסרו רק בראויים לאכילה.

2. הרכבת ירק בירק: פעולת ההרכבה מאחדת שני צמחים וגורמת לאיחודם. האופן בו מתבצעת הפעולה היא על ידי חיבור ענף מעץ אחד לענף או לגזע מעץ שני באופן בו הענף הרוכב נושא את הפרי שאותו רוצים לקבל ואילו ה'כנה' נותנת לעץ כולו עמידות ממחלות ומזיקים שונים. בתקופה העתיקה עשו הרכבה רק באילנות או בין אילן וירק. רק בשנים האחרונות, מוכר לנו כי הרכבות של ירק בירק בוצעו בהצלחה[6]. הקושי בפעולה זו, בדגש על הידע הנדרש על המיקומים בהם ניתן לבצע את החיתוכים, גרם לכך שמלאכה זו לא הייתה ידועה.

כאמור, הרמב"ם לא מזכיר בהגדרת האיסור מקרה של הרכבת ירק בירק. יש פוסקים שהבינו שהרמב"ם אוסר אותו לפחות כמו כלאי זרעים[7]. ברם יתכן ולפי הרמב"ם אין איסור במקרה זה הואיל ולא מדובר על ערבוב אלא על פעולה שונה של הרכבה. יש פוסקים שאמרו שמכיוון שהדבר לא היה בעבר, ולא נאסר לא לישראל ולא לגויים ואין דרך זריעה בכך גם לישראל אין בדבר איסור. פוסקים אחרים מבינים בפשטות שיש בכך איסור והשאלה היא האם מדובר על איסור תורה או דרבנן[8].

עם זאת, הרבה מהראשונים חלקו על הרמב"ם וסברו שיש הרכבה גם בין ירקות. באופן הזה פוסק אף השו"ע (יו"ד רצה, ג)

מותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרעם כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד, בין אילן בירק, בין ירק באילן, בין ירק בירק שאינו מינו, ואפילו עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק.

פסיקות אלו של השו"ע הנן בעקבות דברי הרא"ש ונראה שהן חלוקות עם הרמב"ם[9].

3. קיום אילן שעבר הרכבה וכעת נמצא בשדה: הרמב"ם מתייחס לדין קיום כלאי זרעים אך נראה כי הוא מתעלם מאיסורי קיום של כלאי אילנות. כך, הרמב"ם יוצר קשר בין הלכות א-ב העוסקות בכלאי זרעים והלכה ה העוסקת בכלאי אילן, ובין הלכה ב להלכה ו. נסכם הקבלות אלה בטבלה הבאה:

הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל – לוקה

המרכיב אילן באילן...הרי זה לוקה בכל מקום

אסור לזרוע כלאים לגוי ומותר לומר לגוי לזרוע לו

ואסור לישראל להניח הגוי שירכיב לו אילנו

ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו

 

הזורע זרעים כלאים...הרי אלו מותרין באכילה...

וכן המרכיב אילנות כלאים...מותרין באכילה.

ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שהורכב כלאים.

 

 

מהי הסברה לחלק בין התחומים? לכאורה היה מקום להגיד שכלאי אילן יהיו חמורים מכלאי זרעים כפי שמצאנו בהלכות אחרות (כדוגמת איסור בחו"ל ועוד). הרב קוק (משפט כהן, ענייני ארץ ישראל, סימן כד) מסביר:

שבזרעים האיסור הוא ענין מציאות הכלאים, והזריעה עצמה אסורה משום קיום שלה, אבל באילן, שהוא דומה להרבעת בהמה, כסוגיא דקדושין ל"ט וסנהדרין ס', האיסור הוא פעולת ההרכבה, כמו שבבהמה העיקר הוא פעולת ההרבעה, על כן אין איסור בקיום.

כעין זה כותב הגרש"ז אויערבאך (מעדני ארץ, כלאים-פאה, א,ג ס"ק יא):

משום שנוצר דבר חדש מכח ההרכבה וחשיב כפרידה שנולדה כתוצאה מההרבעה, ומה שאין כן בכלאי זרעים שלא נוצר דבר חדש מכח הכלאים הוא דומה יותר כאילו ההרבעה נמשכת תדיר מכח מעשיו ועל כן נאסר קיום רק בכלאי זרעים ולא בהרכבת האילן.

אף בהלכה זו, השולחן ערוך ס חלוק על פסק הרמב"ם. לדבריו (יו"ד רצה,ז):

אסור לקיים המורכב כלאים, אבל הפרי היוצא ממנו, מותר, ואפילו לזה שעבר והרכיבו. ומותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר.

השולחן ערוך פוסק בעקבות הטור שאסור לקיים את האילן אך הפרי מותר. הפרישה (אות טו) מסביר את היתר אכילת הפרי:

"והטעם מפני שמדמים הרכבת אילן באילן לכלאי זרעים שהן מותרים, דדוקא בכלאי הכרם..."[10].

לפי נימוק זה, הטור והשו"ע מדמים דווקא בין כלאי אילן לכלאי זרעים, זאת בניגוד לרמב"ם, אשר לפי הסברי הרב קוק והגרש"ז מדמה את כלאי אילן להרבעת בהמה[11].

פסיקה זו של השו"ע מעלה הרבה שאלות הלכתיות בנוגע לעקירת עצים שעברו הרכבה, אך נטיעתם במקום אחר. בהקשר זה נביא את דברי הפתחי תשובה (ס"ק ד)[12]:

עיין בתשובת ח"ס סימן רפ"ח אודות ששאלו חכימי דיהודאי הדרים במדינת הגר על דבר שנהגו שמה מנהג אבותיהם בידיהם אשר רבים וכן שלמים קונים כרמים מערביים ובתוכם אילנות נטועים שקדים ואפרסקין רובן מורכבים ומקיימין אותן. והוא מבואר בש"ע דכלאי אילן נוהג בין בארץ בין בח"ל ואסור לקיימו. והאריך בזה... דמבואר בדבריהם דאפילו לר"ע לא אסור כלל בלי מעשה ופלפל הרבה בזה ומסיק בהא סליקנא דלדעת התוספות מותר לקיים בלי מעשה אפילו לר"ע אפילו בא"י ולרמב"ם בחוצה לארץ מיהת שרי... ואולי על זה סמכו חכימי דיהודאי שנהגו ע"פ מנהג אבותיהם אף על גב שמפשטות לשון הש"ע לא משמע להקל בכך מכל מקום למדנו זכות על העבר ואמנם לכתחלה טוב שישתתף ערבי בפירות באופן שלא יניח הערבי שיעקור ישראל הפירות וממילא שריא הפירות אח"כ ע"ש...

           ג. שילובים ממינים שונים בימינו

טכניקה שונה ביצירה ובשיפור מיני פירות וירקות היא ההכלאה[13]. במקרה של הכלאה איננו עוסקים בחיבור של ענפים וגזעיים אלא בהפריית האבר הנקבי של עץ אחד באבר זכרי של עץ אחר. אין שינויים בעץ עצמו אך נוצרים פירות שהם בני כלאיים בן המינים. מהעץ יגדלו עצים הדומים לאב, אך מזרעי הפרי יווצר עץ שהוא הכלאה של האבות. מהו דין הכלאה בין עצים?

בתוך ספר 'כשרות ארבעת המינים' (עמוד קפב) ישנו דיון לגבי כשרות אתרוג שנוצר לאחר הכלאה עם אתרוג, ובתוך הדברים מובאת שיטת הגרש"ז:

ודודי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שליט"א העירני הערה נפלאה, שאין בכהאי גוונא 'דין מורכב'. והטעם כי מורכב שמצינו בחז"ל הוא שמרכיב "יחור" מסוג אחד על "יחור" מסוג שני, ויש בכחו של כל יחור בפני עצמו להצמיח, אם נשתול אותו באדמה, ואיסור ההרכבה או פעולת ההרכבה הוא באופן שמרכיב שני "מינים" כאלו יחד. מה שאין כן אם "מין" מסויים אינו ראוי להצמיח בפני עצמו, אין כאן איסור ומושג הרכבה, שהרי אין אלו "שני מינים", ולכן אותה אבקה שהדבורה מעבירה, הרי אין בשום פנים ואופן כח באבקה לבד להצמיח, ואם כן אין לה שם "מין", ולכן הרכבתה עם האתרוג אינה נחשבת הרכבת "שני מינים"... ואמר לי דודי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבאמת כן הוא הדבר, שמאחר שאותה זריקה או המיץ אין בכחם להצמיח מצד עצמם, אין לאתרוג הגדל על ידם שם "אתרוג המורכב" שאינו מורכב "משני מינים".

הגרש"ז סובר שדין הרכבה נאמר על פעולת ההרכבה אך לא על התהליך של האבקה, אשר שונה מהרכבה ממש. בכיוון זה מסביר אף הרב ישראלי[14]-

בנוגע להכלאה- נראה שזה אינו בכלל האיסור. כיון שהכלאה נעשית בפרחים, והשינוי שיכול להופיע הוא לא באילן עצמו- לא מצאנו איסור הרכבה אלא בדומה ובהיקש מהרבעה, כמבואר במקורות, וזה רק כשעושה החיבור בגוף העץ. על כן, גם לפי מה שהעלינו סברא לדון שעיקר איסור ההרכבה הוא דווקא מצד שעל ידי זה נעשית ההאבקה שמולידה (או יכולה להוליד) מינים חדשים, מכל מקום אין לנו אלא מה שאסרה תורה, ובזה לא כלולה הכלאה, כן נראה לענ"ד.[15]

על גישה זו חלק שבט הלוי (ח"ט סימן רכד) שסובר שגם הכלאה אסורה כמו הרכבה. לדבריו, אין זה משנה אם החיבור נעשה על ידי מוצקים או על ידי שרף- נוזל שבו יש כוח ההולדה[16], ועל כן גם הכלאה נקרית הרכבה[17]. כמו כן, יש להעיר שמצאנו בנושא סתירה בדברי הגרש"ז, ובתשובה שהופיעה מאוחר יותר (מנחת שלמה ח"ב סימן צז או כז) הוא סובר כשיטת שבט הלוי ולא כעדות מדבריו שהבאנו לעיל[18]:

בענין שאלתו בדבר הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה... נראה דאין להתיר איסור כלאים מכיון שאין חלקיקים אלו נראים לעין האדם, כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כללי לתולעים שאינם נראים... ורק בהרבעת עצים נראה דשפיר אסור אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים, משא"כ בהרבעה[19]...

חשוב לשים לב לכך שתשובתו של הגרש"ז מתייחסת לתחילתו הופעתו של מקרים שהולכים ונעשים נפוצים מחד אך מסובכים הלכתית מאידך -  מקרים של הנדסה גנטית. במקרים אלו, וודאי שאין פעולת הרכבה, וכן לא מדובר על הכלאה רגילה אלא על העברת גנים וקשירתם לצמח אחר. במקרים מסוג זה מעבירים מקטע קטן מאוד מתוך הדנ"א של צמח אחד לשני. השאלה מסתעפת לאור כך שדרך הפעולה יכולה שלא להיות  על ידי חיבור ישיר אלא על ידי שימוש ב'תותח גנים'. סיבוך נוסף הוא שלא תמיד מדובר על שימוש בגנים המקוריים של הצמח אלא על שכפול של הדנ"א המקורי על ידי שימוש בחיידקים, והכנסת הדנ"א 'המשוכפל' לתוך צמח אחר.  

         ד. שינוי ממעשה בראשית

נראה ששאלת טעם המצווה יכולה להאיר בדרך נוספת את המחלוקות ההלכתיות שראינו עד כה. הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא יט,יט) מתמודד עם הסברו של רש"י למצוות כלאיים:

את חקותי תשמרו - ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י.

ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה.

הרמב"ן מתנגד לדבריו של רש"י שאין טעם למצווה זו. לפי הרמב"ן יש טעם ברור למצוות כלאי זרעים וכלאי בהמה,  נביא את דבריו במלואם:

ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי 'כל אמרת אלוה צרופה' (משלי ל, ה), רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה.

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו", והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל.

וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו. ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה.

ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים, כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה... והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים, ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו, כי הם חקות שמים, וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי. וכבר כתבתי בסדר בראשית (א יא) שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם, והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית.

לפי דעת הרמב"ן יש במעשה הכלאיים משום ביטול חוקות שמים שנקבעו במעשה בראשית. האדם משנה ומכחיש את מעשה בראשית וכאילו הוא משלים את הקב"ה. לאור כך נראה שכל שינוי של מין יהיה אסור, ואכן קל להסביר את השיטות האוסרות הכלאה, הרכבה של ירק בירק ואילנות סרק לאור סברה זו[20].

הרמב"ם (מו"נ ג,לז) הסביר את מצווה זו בדרך שונה:

ומפני זה נאסר הכלאים, ר"ל הרכבת אילן באילן, בעבור שנתרחק מסברת ע"ז ומתועבות משגליהן היוצאים מדרך הטבע, ומפני הרכבת אילן נאסר לקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו ואפילו לסמכן זה לזה, אתה תמצא כשתשתכל בפרוש זאת המצוה, הרכבת אילן לוקין עליה בכל מקום מן התורה מפני שהוא עקר האזהרה, וכלאי זרעים כלומר סמכם זה לזה לא נאסר רק בא"י. וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההיא כי מנהגם היה לזרוע שעורה וחרצן יחד, וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה, ולכן אסרה התורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל, כי חקות הגוים כלם אשר היו חושבים שהם כחות וסגולות, ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח ע"ז נאסר, כמו שבארנו באמרם אין תולין אותה באילן וכו', ואסרה חקותיהם כלם אשר יקראו דרך האמורי, למה שנמשך אליהם מע"ז, כשתשתכל מנהגיהם בעבודתם, תמצא מיני עבודה יפנו בהם לכוכבים, ומינים יפנו בהם לשני המאורים הגדולים, והרבה פעמים יבחרו מולדי מזלות לזריעה ועשונים והקפים יקיף אותם הנוטע או הזורע, מהם מי שיקיף ה' הקפות לה' הכוכבים המשרתים מלבד שני המאורים, ומהם מי שיקיף ז' הקפות לז' המשרתים אשר שני המאורים בכללם, ויחשבו שאלו כלם כחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים, ונאסרו חקות הגוים ההם כלם בכלל... ומה שהיה מהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו ביאור במין ע"ז ייחד בו האסור, כערלה, וכלאים, וכלאי הכרם, והתימה אצלי מאמר רבי יאשיה בכלאי הכרם והוא הלכה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אין ספק אצלי שראה עקר הענין ההוא מדרכי האמורי, הנה כבר התבאר לך בבאור אין ספק בו שאסור, שעטנז, וערלה, וכלאים, היא מפני ע"ז, ושאסור חקותיהם הרמוז אליו הוא למה שנמשך אליו מע"ז כמו שבארנו.

הרמב"ם מבין שהתורה מעוניינת להרחיק אותנו מדרכים שונות של עבודה זרה. על ידי יצירת מינים חדשים שלא כדרך הטבע היו עובדים עבודה זרה. התורה מרחיקה אותנו מדת המקדשת את היצירה שמחוץ לטבע בדרך של חיבור גופים[21]. לאור קביעה זו הרמב"ם הסביר מספר פרטי הלכות, כגון למה איסור כלאיים אינו תלוי בארץ ומדוע קיים הבדל בין כלאי אילן וכלאי זרעים. לאור הסברו, ברור יותר מדוע אין להרחיב את האיסור למקרים חדשים – על כן, יהיה קל יותר להסביר ברמב"ם, מדוע האיסור הוא על חיבור שני עצים אך אינו כולל שכפול גנים על גבי חיידקים.

לסיכום חלק זה: לשיטת הרמב"ם יש קשר ישיר בין כלאי אילן ובין הרבעת בהמה, כאשר כלאי זרעים היא תוספת לעיקר האיסור הקיים בהרכבת אילן. האיסורים, כך מסביר הרמב"ם, נגזרים מחלוקה קטגורית זו, ועל כן ייתכן ואין להרחיבם מעבר לכך. לעומת זאת, לפי הגישה העקרונית של הרמב"ן הערבוב והשינוי ממעשה בראשית נאסר ולכן בכל מקרה שיש שינוי מחוקות שמים הדין צריך להיות שווה.

.

 

 

 

.

 

 

 

 

.*********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************             

 


[1]   נושא זה הינו רחב ואנו גם לא מנסים להקיף אותו בשיעור זה. ניתן למצוא מספר שיעורים על נושא כלאיים באתר בית המדרש הוירטואולי וכן מאמרים רבים ברשת. בשיעור זה נתייחס למספר נקודות בעקבות דברי הרמב"ם..

[2]   וראה השגת הראב"ד שסבר כי יש בכל מעשה טיפול בגינה משום קיום הזרעים.

[3]   וראה השגת הראב"ד לגבי כלאי אילן במקרה של ערבוב. לגבי הגדרת הרכבה ראה בפירוש המשנה לרמב"ם ערלה א,ה.

[4]   פיסקה זו מבוססת בחלקה הגדול על פירוש יד פשוטה לפרק א בהלכות כלאיים. לא נפנה בכל מקום למיקום המדויק אך ההבנה בשיטת הרמב"ם מבוססת על דברי הרב רבינוביץ' שם, ולהרחבה יש לעיין במקור הדברים.

[5]   הכוונה להרבעה ולא לאיסור עבודה.

[6]   בנוסף לפירוש יד פשוטה ראה יהודה פליקס, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 7-13.

[7]   ומשום כלאי זרעים יהיה מותר בחו"ל ועל ידי גוי. ראה לדוגמא בדברי הרב קנייבסקי בפירושו דרך אמונה אות לא.

[9] הלכה למעשה כותב בדרך אמונה בביאור הלכות לגבי אילנות סרק שכשיטת הרמב"ם כתבו  "במשנה ראשונה פ"א מ"ז וכן משמע ברדב"ז פ"ב הי"א וצ"ע. ולהלכה בודאי קי"ל כרוב הראשונים דגם סרק על מאכל אסור וכמש"פ בשו"ע וכדאיתא בירושלמי ועי' בישועות מלכו כאן".

[10]            דברי הדרישה מבוססים על הבית יוסף שהביא את הרא"ש והסמ"ג שסוברים כך. מעניין לראות שהבית יוסף כותב שכך היא גם דעת הרמב"ם ומביא כמקור את דבריו בהלכה ג לגבי כלאי זרעים.

[11]            החתם סופר התלבט בדיוק בנקודה בנוגע לקיום הרכבה באילן: "ואי עבר והרכיב ע"י גוי אי שרי לקיימו הנה בטוש"ע אוסר ומי יבוא אחריהם אבל לא מצאתי כן מפורש בש"ס או ברמב"ם ורא"ש ולכאו' הי' נראה לומר דהרכבת האילן מותר לקיימו דמהקישא אתי' מכלאי בהמה ובהמה מותר לקיים אפי' בשעה שרואו' מין ואינו מינו רובעי' זא"ז אינו צורך להפרידם ואינו אסור אלא להכניס כמכחול בשפופרת בידים וזה ברור וא"ל דלענין זה נילף לחומרא הרכבה מזריעה דאסור לקיימו... וכעת צל"ע... ונ"ל משום דפשיטא לן דהרכבה נמי אסור מהקישא דהרבעה והרבעה דהאילנות היינו הרכבה... ש"מ דבעי' למדרש כלאים שדך לא למיסר קיומו של כלאים... אע"כ דהך קרא קאי אהרכבה לאסור קיומו וכהטוש"ע כנלע"ד יהי' איך שיהי' לא מצאתי שום היתר למנהג ארצכם. וזאת לדעת דאסור לקיימו היינו כ"ז שלא נתאחדו והי' לאחד אבל בשכבר נתאחדו והי' לאחד באופן שאין ההרכבה שוב ניכר בהם שוב אין בהם איסור קיום וזה פשוט הכ"ד הטרוד. פ"ב יום ב' י"א מנחם תקע"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ" (שו"ת חתם סופר חלק ו סימן כה).

[12]            וראה בנושא זה בדרך אמונה פ"א מהלכות כלאיים אותיות מא-מב.

[13]            הדברים הבאים מבוססים על שו"ת חבל נחלתו חלק ב סימן מ, ומאמרם של פרופ' גולדשמיט וד"ר מעוז- 'הנדסה גנטית בצמחים- רקע מדעי והיבטים הלכתיים', בתוך ספר אסיא י' בעיקר עמודים 181-190. נעיר שהכלאה היא פעולה טבעית של האבקה על ידי חרקים. לא מצאנו איסור להכלאה טבעית שנעשית ואין צורך לבדוק האם הדבר נעשה בפועל.

[14]            תשובה לרב יואל פרידמן משנת תשנ"ג. הובאה בספר אסיא י' עמוד 192. וכן דעת הרב דב ליאור, מופיע באמונת עתך 28 מעמוד 27. וכן ראה את דברי הרב שלמה עמאר בשו"ת כרם שלמה סימן ב.

[15]            וראה גם בדבריו של הרב עמיטל בנושא אתרוג מורכב בתוך רסיסי טל סימן כז.

[16]            הרב וואזנר מסתמך בנושא זה על דברי החזון איש (כלאים ב,טז). נעיר כי גם השיטה החולקת מסתמכת על דברי החזון איש בהתחלת אותה פסקה.

[17]            הרב מרדכי הלפרין סובר שדעת החזון איש כדעת הרב ישראלי ומתאימים למציאות והוא מסכם –"שכן גם בצומח האיסור הוא רק בהרכבת בריה שלמה לתוך אחרת, כבייחור ובשרף, ולא בנתינת זרע של מי צמח אחד במין צמח אחר". לפי דבריו שיטת הרב וואזנר נובעת מטעות בהבנת המציאות (מתוך- 'הכרת המציאות בהכלאת צמחים', בתוך ספר אסיא י' עמודים 193-195, הופיע שנית בספרו 'רפואה מציאות והלכה' סימן כט).

[18]            השאלה היא במקורה בנוגע להרבעה של בעלי חיים ולא על צמחים.

[19]            הגרש"ז מפרש שהאיסור בכלאי אילן הוא בתוצאה. כאמור ראינו לעיל שלפי חלק מהשיטות וכן עולה מדברי הרמב"ם שהאיסור הוא במעשה ואין כלל חיוב לגבי הקיום במקרה זה. גם כאן עולה שאלת הדמיון בהלכות בין כלאי אילן ובין כלאי בהמה.

[20]            נראה שיש לבחון את על כמה ניתן למתוח את סברת הרמב"ן. ידוע הויכוח שבין רבי עקיבא וטורנוסופוס הרשע מה גדולים מעשי האדם או מעשי ה'. ר"ע סובר שדווקא מעשי האדם שמשלימים את מעשה בראשית ומקדמים אותם לאור כוונת ה' בבריאת העולם. האם התורה מתנגדת להתקדמות האנושית? נראה שהתשובה היא בהחלט לא, ולאור כך יש לבחון את טעם הרמב"ן ועד כמה ניתן להרחיב אותה על מקרים נוספים. הרב יעקב אריאל התעסק בשאלה זו ביחס לדברי הרמב"ן (בספרו 'הלכה בימינו' מעמוד 138 בנושא התערבות האדם במעשה בראשית) והוא הציע לגשר בין הדברים בשאלת המינון ובבחינת כל מקרה לגופו. כדאי לעיין בדבריו בפנים. נעיר, כי בעקבות שאלות אלו הסתייג המהר"ל מחלק מהסבר הרמב"ן למצווה. ראה בעניין זה בשיעורו של הרב תמיר גרנות- 'מהותם של איסורי הכלאיים'.                 http://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%A6%D7%90-%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9D .

[21]            גם את איסור שטטנז מסביר הרמב"ם