כללי פסיקה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף מז – כללי פסיקה

הגמרא (מו עמוד ב – מז עמוד ב) דנה בכללי פסיקת ההלכה במחלוקות תנאים. בתחילת הסוגיה (מו עמוד ב) מובאת סדרה של כללי פסיקה:

"רבי יעקב ורבי זריקא אמרו: הלכה כרבי עקיבא מחבירו, וכרבי יוסי מחבריו, וכרבי מחבירו...
כלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה. רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי, ואין צריך לומר רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי".

מהי משמעותם של כללי פסיקה אלו? ננסה להציע שתי הבנות שונות בשאלה זו:

א. אנו משערים שסברותיו של תנא מסוים קרובות יותר לאמת, ולכן אנו פוסקים כמותו.

ב. הגמרא הכריע כתנא מסוים מסיבות שונות, כגון חשיבותו או אף צדקותו, ולאו-דווקא בשל קרבת דבריו אל האמת. דוגמה להכרעה כזו ניתן למצוא בגמרא לעיל (יג עמוד ב) שאמרה שהלכה כב"ה נגד ב"ש משום שנוחים ועלובים היו.

ייתכן ששאלה זו קשורה למחלוקת האמוראים בסוגייתנו (מו עמוד ב) האם כללים אלו מהווים פסיקת הלכה מוחלטת או רק "מטין" או "נראין". השלכה אפשרית נוספת לחקירה זו היא דינן של מחלוקות בענייני קדשים וטהרות. המהרי"ק (שורש קסה) חידש חידוש גדול ביחס לכללי הפסיקה המובאים בסוגייתנו:

"לעניות דעתי נראה שבכל התלמוד שפוסק פלוני ופלוני הלכה כפלוני שלא ירדו בעלי התלמוד לסוף כל מחלוקת ומחלוקת לומר שיהיה הדין פסוק כדברי אותו שפסקו כמותו, כי לא יכלו חכמי התלמוד להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקת התנאים והאמוראים בכל מקום ולדעת הדין עם מי בכל מקום בפרטות, אלא שהלכו אחרי הרוב כגון שראו שתנא אחד היה חריף יותר או מקובל מרבותיו יותר מחבירו וכן באמוראים ועל זה סמכו לפסוק הלכה כמותו... וכח היה ביד חכמי התלמוד לקבוע ההלכות כאשר נראה בעיניהם... לא נקבעו ההלכות אלא על מה שהוצרכו לקבוע כגון על דינים שהיו נוהגין בימי חכמי התלמוד אבל על דיני נגעים וכיוצא בהם דלא היו נוהגים מאז לא קבעו בהם הלכה ולא דברו בהם כלל באומרם פלוני ופלוני הלכה כפלוני".

המהרי"ק מחדש שכללי הפסיקה נאמרו דווקא ביחס לדינים שהיו אקטואליים בזמן התלמוד וביחס אליהם פסקה הגמרא הלכה, ולא ביחס לדיני קדשים וטהרות. נראה בבירור שהוא נוקט כאפשרות ב' הנ"ל, היינו שכללים אלו מהווים הכרעה בעלמא, שהרי אם משמעות ההכרעה הייתה שסברותיו של תנא אחד ישרות משל חבירו לא היה מקום לחלק בין תחומים הלכתיים שונים. מאידך, רבים חלקו על חילוק זה של המהרי"ק (יד מלאכי כלל רלד) וייתכן שהם סבורים כהבנה הראשונה.

נ"מ אפשרית נוספת היא שאלת היחס בין "חבירו" ל"חבריו". בפשטות נראה שאם סברותיו של תנא מסוים קרובות אל האמת, תהיה הלכה כמותו גם נגד חבריו. מאידך, אם מדובר בחשיבות בעלמא נראה שלא יהיה בה כדי לגבור על עיקרון הפסיקה כרבים נגד יחיד. הדברים מתאימים לחילוק המובא בסוגייתנו בין רבי יוסי לרבי: רבי יוסי "נמוקו עמו" (לעיל יד עמוד ב), סברותיו קרובות אל האמת יותר משל חבריו. משום כך זכה שתיפסק הלכה כמותו גם נגד חבריו. זאת בניגוד לרבי שהלכה כמותו רק נגד חבירו, כנראה משום חשיבותו כנשיא. ואכן, ברמב"ן בבבא בתרא (קכד עמוד ב) נאמר ביחס לרבי:

"דזימנין דהלכתא כותיה ואפילו מחביריו, דהיכא דמסתבר טעמיה הלכתא כותיה ולא היכא דלא מסתבר".

כלומר, כאשר ההכרעה כרבי מבוססת רק על חשיבותו וגדולתו, אין היא מועילה נגד חבריו. אך כאשר היא מבוססת על כך שסברתו טובה יותר היא יכולה לגבור גם על חבריו.

הרב אברהם סתיו