כלל ופרט

  • הרב יהודה עמיטל

"כלל ופרט" / הרב יהודה עמיטל[1]

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמֺר. (ויקרא כה, א)

... מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. (רש"י שם)

לעיתים יכול אדם לתפוס רעיון כללי בלי להבין את מכלול הפרטים הצמודים אליו. לעיתים מובנים לו עשרות פרטים אך אין הם יוצרים עדיין מערכת מושלמת, ולמרות הבנת כל הפרטים כשלעצמם, לא מובהר כיצד מורכב הכלל.

במערכת תורה ומצוות לא ייתכן הדבר. הכללים והפרטים צמודים זה לזה. פגימה בפרט קטן פוגמת במכלול כולו. אדם שלא קיים הלכה קטנה בדין כתיבת פרשיות תפילין, ביטל מצוות תפילין כולה.

ובל נחשוב שישנו טשטוש בין כללים לפרטים, אלא שהאור הכללי מאיר ומשפיע עד לפרטי הפרטים. ההארה הכללית מעמיקה וחודרת לכל מערכת הפרטים הקטנים, ובכל מעשה של פרט קטן טמון מאותו אור כללי. מאידך, כשפוגם בפרט הריהו פוגם בכלל עצמו. הדברים אמורים, איפוא, בשני הכיוונים - כל פרט ניזון מהאור הגדול, והכלל אינו מושלם בלא מערכת הפרטים כולם.

בהר סיני נאמר: "וכל העם רואים את הקולות". ראייה - כלל - אדם מסוגל לתפוס במבטו הרבה מאד, מכלול שלם. שמיעה - פרט, שהרי תרי קלי לא משתמעי. ראיית הקולות בהר סיני מורה על האיחוד בין כלל לפרט, ראייה כוללת, התופסת גם כל פרט ופרט ואלו מאוחדין עם אלו.

כללותיה ופרטותיה של תורה ניתנו בסיני, מקום בו נתגלה אותו איחוד גמור בין כלל לפרט.

ואכן עניין זה מוצא ביטוי דווקא במצוות שמיטה ויובל, הנקשרת כאן להר סיני. שמיטה באה לכלול את כולם יחד, לבטל מחיצות, לבטל את אחוזתו הפרטית של האדם בשביתתו. יובל, מבחינה מסוימת, בא לשמר את הייחודיות של כל אחד בשיבתו אל אחוזתו שלו.

האיחוד אמור לא רק לגבי מצווה ופרטיה, אלא גם לגבי כלל התורה. כל תרי"ג מצוות מערכת הדוקה היא שאי אפשר להפרידה. וכך כותב המהר"ל, שבכל עת שרצה משה ללמד לבני ישראל מצווה נוספת, חזר על כל התורה, כי הכל חד הוא ואי אפשר לנתק פרט אחד, מצווה אחת ממכלול התורה.

 

[1] שיחת ער"ש, פרשת בהר-בחוקותי התשל"ב. עפ"י סיכומו של הרב אליהו בלומנצוויג.