כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה

  • הרב אוהד זימרן

כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה

אמרו חז"ל במסכת תענית: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה". מדוע לא נכתב הפסוק בלשון עתיד - 'כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה'? הלא המתאבל כעת אינו רואה בשמחתה של ירושלים, שאם היה רואה בשמחתה - לא היה מתאבל?!

העיד הרב מימון זצ"ל, שאביו סיפר לו אביו את דברי המלבי"ם על גמרא זו: חז"ל אמרו שגזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, ולכן הגבילו את האבל על מת לתקופה של שנה. כאשר אדם אינו שוכח את מתו ומתאבל עליו בלי סוף - מצבו דומה למצבו של יעקב אבינו, שנאמר עליו: "וימאן להתנחם, ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה", והסביר רש"י שיוסף לא השתכח מלבו של יעקב כיוון שלא מת.

דומה לכך - מסביר המלבי"ם - גם האבל על חורבן ירושלים. כל עוד עם ישראל זוכר את ירושלים ומתאבל עליה - הרי שהיא לא השתכחה מן הלב, ואינה בבחינת 'מת'. לכן חשוב כל כך להדגיש את האבל הגדול על החורבן: שאם לא נתאבל על חורבן ירושלים והמקדש - הרי שזו עדות למותה של העיר, ומן המוות אין חזרה. אך אם אחרי אלפיים שנה עודנו זוכרים את ירושלים, מעלים אותה על ראש שמחתנו ומתאבלים עליה - סימן הוא שירושלים לא מתה, ועוד תקום לתחיה עם האומה. מכאן, ש המתאבל על ירושלים וממאן להתנחם - זוכה ורואה בשמחתה בעצם אבלו, שכן האבל עצמו מכניס תקווה בלבו שירושלים עוד תשוב ותיבנה.