כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים

  • הרב אמנון בזק
 
א. שתי קריאות בפרשה
פרשת אחרי מות פותחת בסדר כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים. בפתח העניין באה אזהרה לכוהן הגדול, שלא ייכנס לקודש הקודשים כאילו זהו מעשה של מה בכך:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת[1]    (ט"ז, א–ב).
מיד לאחר מכן מצווה התורה כיצד ייכנס הכוהן הגדול: הקרבנות שעליו להביא משל עצמו, השעירים שייקח מבני ישראל, הבגדים המיוחדים שילבש וסדר עבודה מפורט, ובכללו הכנסת מחתת הגחלים והקטורת לקודש הקודשים.
מה הקשר בין סדר העבודה האמור כאן ובין "מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"? ידוע פירושו של רש"י על פי המדרש: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני; זה זרזו יותר מן הראשון. לכך נאמר 'אחרי מות שני בני אהרן' ". ברם, סביר להניח שיש קשר יותר מהותי בין מעשיהם של בני אהרן לבין הזהירות המיוחדת הנדרשת בכניסה לקודש הקודשים.
שאלה זו נוגעת גם לעניין אחר. בסוף הפרשה מופיעים כמה פסוקים בעניין חובת עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים:
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ... וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה...                                             (ט"ז, כט–לד)
מבנה זה מעורר מאליו שאלה: מה היחס בין הפסוקים החותמים את הפרק, העוסקים ביום הכיפורים, לבין הפרק כולו? ושתי דרכים בדבר. ניתן לומר שבתחילה ביארה התורה כיצד ייכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים, ולאחר מכן ביארה מתי ייעשה הדבר: "אַחַת בַּשָּׁנָה", ביום הכיפורים. מצד שני, ייתכן שפסוקי הסיום הללו לא באו אלא לומר שאחת בשנה, ביום הכיפורים, חייב הכוהן הגדול להיכנס לפניי ולפנים, ואז עליו לעשות כסדר שנתבאר בפרשה; אבל אין פסוקים אלו שוללים ממנו את הרשות להיכנס גם בזמנים אחרים, ובלבד שיעשה כסדר הזה.
שתי הקריאות הללו נתונות במחלוקת כבר במדרשי חז"ל, ובעקבותיהם – במפרשים. מאחר שקשה מאוד להכריע בין שתי הדרכים, ננסה לבאר כל אחת מהן בנפרד ולהבין את משמעותה, ובכלל זה את הקשר למות שני בני אהרן.
ב. "בכל שעה שהוא רוצה ליכנס – יכנס"
נפתח בגישה הרווחת יותר בחז"ל, הגם שלמרבה הפלא, הראשונים לא הלכו בעקבותיה. על פי גישה זו, הפרשה מגבילה אך ורק את דרך הכניסה לקודש הקודשים, ולא את העיתוי. לדברי המדרש, משה חשב שמעתה אין אהרן רשאי להיכנס תדיר לקודש הקודשים, והקב"ה הרגיע אותו שלא לכך הכוונה:
אמר רבי יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר: אוי לי, שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו?... אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור... אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס – יכנס, רק שיכנס בסדר הזה           (ויקרא רבה פרשה כא ז).
ובמדרש אחר:
כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים, ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו, לא היה יכול להכנס, למה? שהיו מלאכי השרת שם              (שמות רבה פרשה לח).
על פי גישה זו, היו למעשה שני מסלולים של כניסת הכוהן הגדול לפניי ולפנים: מסלול החובה, שבו נהג הכוהן הגדול מדי שנה, ביום הכיפורים; ומסלול הרשות, שבו יכול להיכנס בכל שעה שרצה. מה טיבו של המסלול השני?
מסתבר שהיו לכוהן הגדול סיבות משלו להיכנס לקודש הקודשים: אולי לשם עצם השהייה במקום השראת שכינה, ללון בצל ש‑די; ואולי להתפלל על צורכי עצמו, על צורכי ביתו ועל צורכי כל ישראל. החידוש הגדול של הפרשה הוא ראיית הכוהן הגדול כשליח ציבור, ולא כאדם פרטי. התורה איננה מגבילה את הסיבות שלשמן נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים, אך היא דורשת שישתף בתהליך את כל עם ישראל: הן מבחינה מעשית, על ידי לקיחת קרבנות מהעם; הן מבחינה תוכנית, שכן הכניסה לקודש הקודשים מותנית בכפרה "בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם" (ט"ז, כד).
דומה שהגבלה זו אכן קשורה קשר מהותי לחטאם של בני אהרן הנזכר בפתח הפרשה. בשיעורנו לפרשת שמיני ראינו שהתורה מדגישה את השוני בין מעשי אהרן ובניו בפרק ט', שנעשו בדיוק כאשר ציווה ה' את משה, ובין האש הזרה של נדב ואביהוא, שהייתה מעשה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (י', א). ואולם, מלבד היותה שלא כפי צו ה', ביטאה הקרבת האש הזרה גם אינדיווידואליות קיצונית. סדרת הפעולות שעשה אהרן ביום גדול זה עמדה בסימן של שותפות בינו ובין עם ישראל. המילה "העם" מופיעה בפרק ט' שבע פעמים, כדרכן של מילים מנחות. יתרה מזו, מעשי היום השמיני מקבילים לציווי שבפרשתנו בכמה דברים, ובכללם שתי הקבלות הנוגעות לשותפות שבין הכוהנים ובין העם. ראשית, בשתי הפרשיות מדובר על לקיחת קרבנות הן מאהרן הן מהעם. בפרשתנו נאמר:
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה... וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה                                                         (ט"ז, ג–ה).
וביום השמיני נאמר:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה          (ט', א–ג).
שנית, בשני האירועים יש צורך בכפרה על עם ישראל. בפרשתנו נאמר:
וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל (ט"ז, יז).
וביום השמיני נאמר:
וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם            (ט', ז).
שותפות זו בין הכוהנים ובין העם נעדרת לחלוטין ממעשי נדב ואביהוא, שפעלו על דעת עצמם, ולא שיתפו עמהם איש. הם ביקשו לעצמם חוויה דתית פרטית, מנותקת מעם ישראל, ועל כך נענשו בחומרה. התיקון לחטאם הוא שילוב החוויה הדתית הפרטית של הכוהן הגדול בתחושת הקשר עם העם והיותו שליחם. זכותו של הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים ולהסתופף בצל השכינה אינה נובעת ממעמדו האישי, כי אם מהיותו נציגו ושלוחו של עם ישראל; אשר על כן, אין הוא יכול להיכנס אלא אם כן יהיה העם שותף מלא בתהליך.
ג. "אחת בשנה הוא נכנס"
כאמור, יש בפרשה גם קריאה אחרת, המופיעה במדרש מאוחר דווקא. נאמר במדרש הגדול ריש פרשת ויקרא (א', ב):
יכול אימתי שירצה יביא כסדר הזה ויבוא? דבר הלמוד מסופו: 'אחת בשנה' – אחת בשנה הוא נכנס, אינו נכנס כל זמן שירצה.
לפי גישה זו, הפסוקים החותמים את הפרשה אכן מציבים הגבלה נוספת לכניסת הכוהן הגדול – שהיא אפשרית רק פעם בשנה, ביום הכיפורים.
מעניין הדבר, שבגישה זו הלכו גם מרבית המפרשים. כך למשל כתב רש"י:
בזאת יבא אהרן וגו' – ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה (פס' כט): 'בחדש השביעי בעשור לחודש'.
וכן כתב הרמב"ן:
טעם 'בכל עת' – בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים, שאמר: 'וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה' (שמות ל', י), אמר בכאן: לא יבא בשום עת אל הקדש, רק בזאת, כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים. ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס, כמו שאמר: 'והביא מבית לפרוכת' (פס' יב), ויפרש היום, שיהיה 'בעשור לחדש השביעי' (פס' כט), ויחזור ויאמר כי יהיה 'אחת בשנה' (פס' לד).
נראה שעל פי גישה זו, חטאם של נדב ואביהוא הביא לא רק להסדרת התנאים שבהם תתאפשר כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים – על ידי סדרה של מעשים המבטאת את הקשר שבינו ובין עם ישראל – אלא גם לביטול הרשות של הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים ביזמתו ובמועד שיבחר. מעתה, לא ייכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים כי אם אחת בשנה, ביום הכיפורים. ושוב עלינו לשאול: מה הקשר בין חטאם של נדב ואביהוא לבין הגבלת הכניסה של הכוהן הגדול לקודש הקודשים ליום אחד בשנה? ניתן להציע בזה שני כיוונים.
אפשר לומר שהצמצום קשור ישירות לחטא. גישה זו עשויה להיות מושתתת על מוקד אחר בחטאם של בני אהרן – העדר יראה מספקת, כדברי המדרש: "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (תורת כוהנים שמיני פרשה א). הפרזה במידת האהבה והעדר איזון נכון עם מידת היראה הם הבסיס לחטאם של נדב ואביהוא, ולכן חלק מהתיקון לחטא הוא הרחקה בין הקב"ה ובין האדם: התורה אוסרת על הכוהן הגדול להיכנס למקום משכנו של הקב"ה כל עיקר, לבד מפעם אחת בשנה – ביום הכיפורים, בשעה שהוא וכל העם עוברים תהליך כפרה שהם מחויבים בו.
ברם, ניתן גם להבין שהצמצום אינו אלא תוצאה של הצורך באותו תהליך מיוחד שיאפשר את כניסת הכוהן הגדול. לפי גישה זו, מבחינה עקרונית אין סיבה לצמצם את כניסת הכוהן הגדול לקודש הקודשים. אלא שמכאן ואילך הותנתה כניסתו בביצוע סדר העבודה המבואר בפרשתנו, ותהליך כה ייחודי, המכפר לעם ישראל על כל עוונותיו, אפשרי רק פעם בשנה. לפי זה, העובדה שמכאן ואילך לא יוכל אהרן להיכנס לקודש הקודשים "בכל עת", כי אם ביום הכיפורים, איננה תוצאה ישירה של החטא אלא תוצאה עקיפה שלו: מכיוון שמעתה ואילך מותנית הכניסה בתהליך כה מורכב וייחודי, שאפשרי רק פעם בשנה, שוב לא יוכל אהרן להיכנס לקודש הקודשים יותר מפעם אחת בשנה.
אפשר שיש ראיה לכיוון זה מן הפסוק החותם את הציווי על מזבח הקטורת: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל', י). ציווי זה נאמר, כמובן, לפני חטאם של נדב ואביהוא, ואם "אחת בשנה" משמעו 'אחת בשנה ולא יותר', הרי שעוד לפני החטא היה ברור שתהליך הכפרה של יום הכיפורים ניתן להיעשות רק פעם אחת בשנה, וצמצום כניסתו של הכוהן הגדול ליום הכיפורים בלבד אינו אלא תוצאה של התניית הכניסה בתהליך הכפרה הזה.
אמנם גם לפי הבנה זו של הפרשה, הדגש הוא במידת היראה. לפי כיוון זה, הפרשה באה להורות שהכפרה על עם ישראל איננה דבר שניתן לעשותו בכל עת. מידת היראה מחייבת למנוע תדירות גבוהה של תהליכים כה רבי-עצמה בקשר שבין עם ישראל ובין הקב"ה.[2]
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   בביאור חלקו האחרון של הפסוק – "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" – נחלקו המפרשים. רש"י ורשב"ם פירשו שהמילה "כי" משמעה כאן 'שהרי' (בלשון חז"ל: "דהא"), וה"ענן" הנזכר הוא הענן של השראת השכינה בין הכרובים שעל הכפורת: "לפי פשוטו: שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת... ואם יראה הכהן – ימות" (רשב"ם). אבל ראב"ע הציע ש"כי" היינו 'אלא', וה"ענן" הוא ענן הקטורת, שבאמצעותו נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים, כמבואר בהמשך הפרשה: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ט"ז, יג).
[2]   בספר חכמת אדם (סוף שער השמחה) הובאה בשם הגר"א הצעה המשלבת בין שני הכיוונים. לפי הצעה זו, המסלול המאפשר כניסה בכל עת, גם שלא ביום הכיפורים, מיועד לאהרן בלבד, ולא ליורשיו: "שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש קדשים אלא ביום הכפורים, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו". הגר"א דייק זאת מן העובדה שלאורך כל הפרשה נזכר שמו של אהרן דווקא, ואילו בפסוקים העוסקים ביום הכיפורים אין שמו נזכר, ובמקום זה נאמר: "וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (ט"ז, לב). כך ביאר הגר"א גם את סיומה של הפרשה – "וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה"; לדעתו, כוונת הפסוק היא שמיד לאחר הציווי נכנס אהרן לקודש הקודשים על פי סדר העבודה המבואר בפרשה. ועיין שם בראיות נוספות שהביא לשיטתו. על פי גישתו ניתן לומר, שהזכות להיכנס בכל עת הייתה ייחודית לאהרן הכוהן, שפעל תמיד "כאשר צוה ה' את משה"; אך באשר לזרעו, אין ביטחון מלא שיפעל כך – שהרי אפילו בניו נכשלו בחוסר זהירות במידת היראה – לפיכך צומצמה כניסתם של שאר הכוהנים הגדולים ליום הכיפורים בלבד.