כעסו של היהודי מבריסק

כעסו של היהודי מבריסק

מסופר על הרב חיים מבריסק, שבהיותו עול ימים שאל את אביו, בעל "בית הלוי", שהיה רב ודיין בעיר בריסק, מדוע זה כאשר בא אליו יהודי עם פרה שחוטה שנתעורר ספק לגבי כשרותה, והוא מכריע שהפרה היא טריפה, ובכך גורם נזק ממוני משמעותי ביותר ליהודי - אין הדבר מעורר כל כעס וטרוניה אצל היהודי; אולם כאשר מגיעים אליו שני יהודים להתדיין לפניו בדיני ממונות, והוא מכריע נגד אחד מהם ומחייב אותו בסכום פעוט - הוא יוצא מלא טינה כלפיו על העוול שנעשה לו. "בית הלוי" השיב לבנו שכאשר הוא פוסק שראובן חייב לשלם ממון, הוא פוסק נגד ראובן, ועל כן ראובן רואה בכך פגיעה בו; אולם כאשר הוא פוסק שפרתו של ראובן אסורה, הוא אינו פוגע בראובן בכהוא זה, אלא עוסק בשאלה נייטרלית הנוגעת לפרה, שהייתה יכולה להישאל גם ביחס לפרת הפקר, אלא שבמקרה זה יש תוצאת לוואי של פגיעה בראובן.

מה יהיה הדין אם יבואו עדים ויעידו שפרתו של ראובן היא טריפה, ולאחר מכן יוזמו? בדיני ממונות, הדין הוא ברור: התורה מצווה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ועד שהעיד כנגד אדם אחר ונמצא עד זומם - חייב לשלם את הסכום שניסה לחייב לשווא את הנתבע. על פי הניתוח שהציע בעל "בית הלוי", מסתבר שעדות באיסורים אינה דומה לעדות בדיני ממונות, שכן העדות אינה פוגעת ישירות בבעל הפרה. אולם בעל קצות החושן בסימן ל"ח הציע תפיסה חולקת:

"יראה לי דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו - חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים. ואף על גב דבקרא כתיב 'כאשר זמם לעשות לאחיו', והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין הוא דמעידין".

ניתן להביא סיוע לגישת קצות החושן מדברי התוספות בקידושין סה ע"ב, שטענו שהכלל ש"עד אחד נאמן באיסורין" תקף רק לגבי עד המתיר ולא לגבי עד האוסר. כאשר העד מתיר - הוא לכל היותר פוגע בתורה; אולם כאשר העד אוסר - הוא פוגע בבעל החפץ הנאסר, וכדי לפגוע במישהו יש צורך בשני עדים.