כפייה בהבאת קרבן

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ערכין דף כא – כפייה בהבאת קרבן

אדם שנדר נדר, חייב לשלם את חובו. אדם שלא עושה זאת מבטל מצוות עשה של 'מוצא שפתיך תשמור' ועובר על האזהרה של 'כי תדור נדר לה אלוקיך לא תאחר לשלמו'. מלבד זאת, במשנתנו דנים בגביית משכון מאנשים שחייבים קרבן. המשנה מבארת שיש עניין מהותי בכך שהאדם שמביא הקרבן יעשה זאת מרצונו. למרות זאת, במידה ואין הוא מביא קרבן, ניתן לכפות זאת עליו:

"אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

כלומר, אם אדם לא מביא קרבן, בסמכות בית הדין לכפות אותו להביא. את עצם הכפיה יש לבאר, שהרי הבאת קרבן ללא רצון לתיקון אמיתי של המעשה עליו מובא הקרבן, הינה מעשה ריק וחסר משמעות. הנביאים דרשו על כך רבות* וחלקים נרחבים ממסכת זבחים עוסקים בחשיבות המחשבה בעבודת הקרבן. עבודות הזבח (שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה) אינם מסתכמים כאקטים פורמליים של מעשה ההקרבה בלבד. מרכיב המחשבה שבהם (מחשבת חוץ לזמנו, חוץ למקומו, ומחשבת פסול של הבעלים) קריטי לביצוע העבודה כראוי, והוא שיקבע בין השאר אם הקורבן יתקבל. לאור זאת, יש לבאר כיצד יתכן לומר שבית הדין מכריחים אדם להביא קרבן?

יתכן להבין את הכפיה מדברי הרמב"ם בהלכות גירושין (ב, ב):

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש ה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

בהקבלה לעולם הגירושין ניתן לומר שהקרבת הקרבן לא נעשית בעל כורחו או שלא מדעת הבעלים, אלא מתוך לחץ שמביא את האדם לרצות לקיים את המצווה. דבר זה נכון אף אם עדיין קיים חשש שמא הצהרתו של הבעלים היא רק מתוך הכפיה ובלבו עדיין יש התנגדות. במקרה זה אנו מסתפקים במה שהוא אומר בפיו.

את עניין הכפיה וההסכמה ניתן להבין בכך שכמעט כל מעשה שאנו עושים נובע מאילוץ כזה או אחר. אדם לא היה מוכר אלא אם כן הוא היה זקוק לכסף, הרצון לצאת ממצב מסויים הוא אילוץ ופעמים שההתמודדות עם המצב מצריכה וויתור גם אם אין הלב שלם לחלוטין עם המעשה. אומנם המצב האופטימלי הוא שהבעלים יביאו את הקרבן בלב שלם, ברם אנו נאלצים להבין שישנם מצבים שבהם צריכים לעזור לאדם לעשות את המעשה הנכון בתקווה שבסופו של דבר הוא באמת יתרצה; כאן אנו למדים שיש רמות שונות של התרצות, הרמה הנמוכה ביותר שנדרשת היא התרצות מתוך כפיה.

הרב ירון בן צבי

______________________________________

* הפסוק בישעיהו: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" מדבר על מצב אבסורדי בו אנשים שעזבו את דרך ה' מביאים קרבנות ללא כל חזרה בתשובה. הביקורת באה ללמד אותנו שלא יתכן לעשות מעשה שהוא טכני בלבד ולצפות למחילה או כפרה; על האדם להתכוון להשתנות ולתקן דרכיו.