כפרה

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

כריתות דף כה – כפרה

סוגייתנו עוסקת במקרה בו אדם הביא קרבן האשם ולפני שהספיק לזרוק את הדם גילה שלא חטא. הגמרא למדה מהפסוק בפרשת אחרי מות (ויקרא יז, יא) שעיקר כפרתו של האדם היא על ידי זריקת הדם על גבי המזבח:

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

על אף שהכפרה מושגת גם על ידי אכילת בשר הקרבן (כאמור בפסחים דף נט עמוד ב), מכל מקום ללא זריקת הדם אין כפרה; כלומר, בכל הקרבנות אשר צריך ליתן את דמם על גבי המזבח החיצון, אם נתן הכהן רק מתנת דם אחת על המזבח, על אף שהיה צריך ליתן מדם הקרבן שתי מתנות שהן ארבע*, כיפר הכהן לבעלים (בדיעבד), והקרבן כשר (משנה זבחים ריש פרק ד):

"

בית שמאי אומרים: כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת - כיפר, ובחטאת - שתי מתנות; ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת – כיפר".

בגמרא (זבחים דף לז עמוד ב) מובא ההסבר לשיטת ב"ש, הסוברים כי מספר המתנות הנצרך בדיעבד לשם הכשר החטאת הוא שניים; רש"י על אתר מבאר כי המילה 'קרנות' כתובה בתורה בקשר למתנות הדם של קרבן חטאת שלש פעמים ומאחר שדרך הקריאה של הביטוי 'קרנות' היא בלשון רבים, ומיעוט רבים שניים – יש ללמוד מכל אחת מההזכרות של המילה 'קרנות' בתורה שהכוונה היא לשתי מתנות. הווי אומר, שלוש פעמים שכתוב קרנות ברבים, הן שש מתנות; ארבע מתוך השש באות ללמד אותנו כמה מתנות צריכות להינתן לכתחילה, והשתיים הנותרות מלמדות אותנו כמה מתנות נצרכות בדיעבד על מנת שהקרבן יכפר ויהיה כשר. בשלב הבא גמרא מבארת את שיטת בית הלל:

"ובית הלל? קרנת קרנת קרנות - הרי כאן ארבע, שלש למצוה אחת לעכב. ואימא: כולהו למצוה! כפרה בכדי לא אשכחן."

רש"י מבאר את דברי הגמרא ומסביר כי ב"ה סבורים שמכיוון שבתורה המילה 'קרנות' כתובה פעמיים בכתיב חסר ללא האות ו', היינו – 'קרנת', יש לדרוש את הפסוקים כדרך כתיבתם בלשון יחיד, כלומר, פעם אחת; ורק מהפסוק השלישי שבו כתוב 'קרנות'* בכתיב מלא יש ללמוד לשון רבים, כלומר שתיים. יוצא שלדעת ב"ה, שני פסוקים ביחיד ואחד ברבים מייצגות סך הכל ארבע מתנות ולא שש כפי שהסברנו בדעת ב"ש*. הגמרא מקשה על הדברים ושואלת מדוע לא נאמר שהכוונה היא שכל ארבעת המתנות הן רק לשם מצווה לכתחילה, ובדיעבד כיפר גם אם לא נתן אפילו מתנה אחת? על כך עונה הגמרא שלא מצאנו כפרה ללא נתינת דם על המזבח.

נראה לומר שאין הכוונה כי רק מתנה אחת מתוך ארבע המתנות מעכבת, ושאר שלוש המתנות הנותרות באות לשם מצווה. אלא שדין כפרה תלוי בהגעת דם החטאת למזבח, וממילא במתנה אחת הגיע דם למזבח, ואז הקרבן מכפר. וכך נראה לומר גם מדברי הרמב"ם*.

מובן מדברינו שבעצם נתינת המתנה הראשונה יש עניין של הגעת דם למזבח, ושאם לא היה צורך בהגעת דם למזבח אולי היינו אומרים שגם ללא כל מתנה הורצה לבעלים*.

ברור לכל, אם כן, שכפרה מושגת על ידי מעשה אקטיבי, ובכדי לתקן את החטא עלינו להקריב קרבן ולתת את דמו על גבי המזבח. חיוב זריקת הדם מראה באופן ספציפי שיש עניין עקרוני ומהותי בעבודת הקרבנות, ולא רק עניין זמני שהיה נכון לדורות הקודמים (ראה עוד בעיון על חולין דף לג – הכפרה תלויה בדם).

_______________________________________________________________

*ברוב הקרבנות שדמם ניתן על המזבח החיצון התורה קבעה שיש לזרוק מדם הקרבן פעמיים; כל פעם על אחת משתי פינות נגדיות של המזבח – אחת בקרן מזרחית צפונית ואחת בקרן מערבית דרומית, בחציו התחתון של המזבח; הדם מתפשט לשני קירות המזבח הסמוכים, ונמצא שהדם מגיע לכל ארבעת קירות המזבח. אופן הזאה זה נקרא 'שתים שהן ארבע'.

*בספרי התורה שלנו כל שלושת הפסוקים כתובים בכתיב חסר ללא האות ו', וכך כותב הר"ן: "קרנות קרנות קרנות. משמע מפורש מהכא דלפום גמרא צריך להיות בס"ת קרנות בוא"ו בפרשת כשבה דיחיד. וכתבו מקצת מפרשים ז"ל דלא כתיב קרנות לא במכתב ולא במסורה וא"כ הוא צ"ע... ובכל מקום שאנו מוצאים מחלוקת בספרים אמרו במסכת סופרים (ו, לד) שהולכים אחר הרוב" ועיין במנחת שי, ויקרא ד, לד .

*וראה את דברי ה'יד רמה': "אימא כולהו למצוה דהא כולהו צריכי למכתב למצוה ועיכוב דחדא מנא להו אימא אף על פי שלא נתן כלום כיפר ופרקינן כפרה בכדי כלומר בלא נתינת דמים לא אשכחן ואי אמרת אף על פי שלא נתן כלום לא עיכב במאי הויא ליה כפרה" (יד רמ"ה, מסכת סנהדרין, ד א).

*"כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, אם נתן מתנה אחת בלבד כיפר, ואפילו בחטאת מתנה אחת היא העיקר ושאר הארבע (צ"ע מדוע כתב הרמב"ם 'ושאר הארבע מתנות', ואולי זו טעות סופר ובאמת צריך לכתוב ושאר שלוש המתנות למצווה) מתנות למצוה, שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, שפיכת הדם על המזבח היא העיקר" (רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב, הלכה א).

*"ואימא: כולהו למצוה! כפרה בכדי לא אשכחן" (זבחים לז, ב).

הרב ירון בן צבי