כריתות | דף ג | בין מעשה למעשה

סוגייתנו עוסקת באדם שעבד עבודת כוכבים בשוגג. בניסיון להבין מהו המקרה עליו מדברת המשנה, נאמר בגמרא:

"אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה. אי דקבליה עליה באלוה – בר סקילה הוא, ואי דלא קבליה באלוה - לאו מידי הוא!"

כלומר, אם מטרת ההשתחוויה היא קבלת הפסל כאלוה – המשתחווה נחשב מזיד, וחייב סקילה ולא חטאת, ואם המשתחווה בסך הכל הראה כבוד למלך, ולא קיבל את הפסל כאלוה – הוא אינו חייב חטאת, משום שאין זה מעשה של עבודה זרה.

יש לציין שאמירה זו נכונה אף אם יש אחרים שעובדים את אותו פסל. כך כתב רש"י (סנהדרין סא ע"ב ד"ה אלא דחזא):

"שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך, והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו, וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד והשתחוה לו".

מדברי בעלי התוספות (כתובות לג ע"ב ד"ה אילמלי) משמע שלכתחילה אין להשתחוות לפסל שנעשה לכבוד מלך, והדבר נלמד מכך שחנניה מישאל ועזריה מסרו את נפשם ולא השתחוו לפסלו של נבוכנצר. אולם ניתן להסביר שהטעם לדבר הוא משום שהיה חשש שמא יהיה מי שיטעה ויחשוב שהפסל של נבוכדנאצר לא נעשה רק לשם כבוד אלא לשם עבודה זרה (ראה בעיון לתמורה דף טו, שם כתבנו כי לפעמים אסור לאדם לעשות דברים מותרים משום שאחרים יבואו לידי טעות. אמנם, יש להעיר שהמקרה של חנניה מישאל ועזריה קיצוני יותר).

בשונה מהאמור לעיל, במצב בו המעשה שאותו אדם עשה הוא הדרך שבה מקובל לעבוד את אותה עבודה זרה, אף אם כל כוונתו הייתה לכבוד המלך או אפילו אם רצונו היה לזלזל באותה עבודה זרה, המשמעות של פעולתו היא כעובד עבודה זרה (סנהדרין סד ע"א):

"תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא.
לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא. אמרה לו: ולא יהודי אתה?
אמר לה: ומאי איכפת ליך?
נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך.
הפוער עצמו לבעל פעור – הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי".

כלומר, במקרה בו אדם השתחווה לעבודה זרה לשם כבוד, אך אין זו דרך העבודה המיוחדת לאותה עבודה זרה – הוא אינו נחשב כמי שעובד עבודה זרה (כמו במקרה המובא בסוגייתנו, בנוגע לאדם שחשב שהוא נמצא בבית הכנסת ולמעשה היה בבית עבודה זרה). לעומת זאת, במקרה בו אדם עשה פעולה שהיא כדרך העבודה המקובלת לאותה עבודה זרה, הוא עבד עבודה זרה גם אם לבו לשמים, כפי שסבטא בן אלס, שעליו מסופר בגמרא בסנהדרין, לא התכוון לקבל על עצמו את פעור לאלוה, ובכל זאת הוא עבר על איסור.