כריתות דף טז – העושה מלאכה בשבתות הרבה

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (טז ע"א) הסתפק רבי עקיבא בשאלה הבאה:
"אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבי אליעזר: בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן, או חייב על כל אחת ואחת?"
מתוך הדיון הארוך של הגמרא בעמודים הקרובים (טז ע"א – יז ע"א) עולה שישנן שתי שאלות מרכזיות שיכולות לעלות ביחס לדינו של העושה מלאכה בשבתות הרבה:
א. האם שבתות נחשבות כגופים מוחלקים?
ב. האם הימים שבין שבת לשבת נחשבים כידיעה לחלק (במקרה שבו נעלם מן האדם יום השבת)?
השאלה הראשונה קשורה באופן הדוק לנושא העיון הקודם: הגדרת טעמו וגדריו של דין "גופים מוחלקים". בעיון זה נדון בשאלה השנייה: האם הימים שבין שבת לשבת נחשבים כידיעה? בהסבר האפשרות שימים אלו נחשבים כידיעה נחלקו הראשונים במסכת שבת (סז ע"ב), ונזכיר כאן את השיטות העיקריות בנושא:
א. רש"י על הגמרא שם (ד"ה חייב) כתב:
"ואף על פי שלא נודע לו בינתים, והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת, אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו".
כלומר, לדעת רש"י הייתה כאן ידיעה גמורה ביחס ליום השבת, אף שלא הייתה ידיעת החטא. אפשר למצוא ניסוחים שונים לעמדה עקרונית זו בדברי הרמב"ן והריטב"א שם, שכתבו שעצם היכולת של האדם לברר ולדעת מתי שבת נחשבת כידיעה.
ב. התוספות שם (ד"ה כלל) חלקו על הגישה העקרונית של רש"י וכתבו:
"אף על פי שלא שמע, ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק, דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת".
דברי התוספות מבוססים על דברי הגמרא שם (סט ע"ב), שלמדה את חילוק החטאות מפסוק: "ואת שבתותי תשמורו".
רבים מן הראשונים והאחרונים ניסו לדלות ראיות לכאן ולכאן גם מתוך סוגייתנו. כך למשל דנו הראשונים בהשוואה שאותה עורכת המשנה הנ"ל, ובעקבותיה גם הגמרא (יז ע"א), בין דין שבת לדין נדה. השאלה שמתעוררת מתוך השוואה זו היא האם אפשר לומר גם ביחס לנדה שיש אומדנא גמורה שלאדם נודע שאשתו ראתה וטבלה בדומה לאומדנא שאדם יודע מתי שבת ומתי יום חול (עיין תוספות ורמב"ן שם ושו"ת אבנ"ז סימן קצ).
מוקד נוסף בסוגייתנו, שדרכו ניתן לברר חקירה זו, הוא מחלוקת האמוראים בעניין היחס שבין שתי השאלות שנזכרו לעיל: שבתות כגופים וימים שבינתיים כידיעה. דעת רבה היא שפשוט לכולי עלמא שימים שבינתיים כידיעה לחלק, והספק במשנה הוא רק האם שבתות הן כגופים. לעומת זאת, דעת רב חסדא היא שפשוט לכולם ששבתות הן כגופים והדיון הוא האם ימים שבינתיים כידיעה. החתם סופר (בשבת שם) עמד על כך שלדעת רב חסדא ייתכן שימים הם כידיעה רק משום ששבתות הן כגופים שונים, וממילא מסתבר שדעתו היא כתוספות, שמדובר בגזירת הכתוב שאינה קשורה לידיעת האדם בפועל. לעומת זאת, לדעת רבה קיימת אפשרות (שיטת ר"ע) שימים הם כידיעה למרות ששבתות אינן כגופים, וממילא צריך לומר שבימים שבינתיים נוצרה אצל האדם ידיעה אמיתית ולא מדובר בגזירת הכתוב שמבוססת על דין "שמירה" נפרד לשבתות השונות.