כריתות דף יב – לא נתכוונתי לעדות

  • יהודה רוזנברג
אגב הדיון במקרים שבהם אדם מכחיש עדים שאומרים לו שהוא עבר עבירה מסוימת, מביאה הגמרא מקרה שבו אמורים כל התנאים להסכים שהאדם יכול להכחיש את העדים:
"אמר אביי: מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים 'יודע אתה בעדות פלוני' והוא אומר 'לא ידעתי' – פטור, דאי בעי אמר 'לא נתכוונתי לעדות'".
אביי מסביר שאדם ששני עדים העידו שהוא נשבע לשקר שאינו יודע עדות לטובת חבירו – יכול להכחיש את העדים, ואף שהוא אמר "לא ידעתי בעדות זו" – הוא יכול לתרץ את דיבורו, ולומר שכוונת דבריו היתה לומר שהוא לא התכוון להעיד.
כיצד חוסר הכוונה להעיד פוטר את האדם מקרבן שבועת העדות?
התוספות על הגיליון (ד"ה לא) מחדשים שאדם שראה אירוע מסוים, אך בשעת הראייה לא התכוון להעיד – שוב אינו יכול להעיד על אירוע זה:
"מכאן אמר רבי, וכן דן הלכה למעשה, דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות – אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב"ד".
זוהי סברא מפתיעה ומחודשת, והאחרונים הקשו עליה ממקומות רבים, ואכמ"ל.
אמנם, ניתן להסביר (בדוחק מסוים) שכוונת התוספות היא שיש חשש שעדים שלא התכוונו להעיד אינם מכירים מספיק את הפרטים הנוגעים לעדות, ולכן הם אינם נאמנים.
השפת אמת מעלה הסבר אחר: על אף שעדותו של מי שלא נתכוון להעיד – כשרה, אדם היודע עדות כזו ונשבע שאינו יודע – פטור מקרבן שבועת העדות:
"דבלא נתכוין להעיד אינו חייב קרבן שבועת העדות, וזה אפשר כיון דכתיב 'והוא עד' כו' משמע שהזמינו לעד או עכ"פ נתכוין בראיתו להיות עד וצ"ע".
ניתן להבין את דברי השפת אמת בשתי דרכים:
א. בדרך כלל אנו חושבים שהתורה מחייבת כל אדם היודע עדות לחברו לבוא ולהעיד, וזאת מחמת החובה המוטלת עליו לסייע לחברו הזקוק להוצאת דינו לאור. אלא שיתכן כי חובתו של האדם להעיד לטובת חברו שייכת רק במקרה שבו חברו הסתמך עליו במעשיו, כגון שהלווה למישהו וסמך על כך שהעד יעיד לטובתו ויאפשר לו לגבות את חובו. אולם במקרה שבו אדם ראה את האירוע המדובר רק במקרה – לא מוטלת עליו חובה להעיד לטובת חברו, ואם הוא נשבע שאינו יודע עדות כזו – הוא אינו חייב קרבן.
ב. התורה נמנעה בכוונה מלקבוע כלל מקיף מדי, בגלל החומרא המיוחד שבעדות שקר. כדי שאדם לא ייאלץ להעיד גם במקרה שבו הוא אינו בטוח לחלוטין בפרטי המקרה, קבעה התורה שאדם שלא התכוון להעיד – פטור מקבן שבועת העדות.
נפקא מינה אפשרית בין שתי הבנות אלו עשויה להיות בשאלה מהו המקרה שבו אדם כן מתחייב קרבן שבועת העדות. השפת אמת מציין שני מקרים אפשריים – "(1) שהזמינו לעד (2) או עכ"פ נתכוין בראיתו להיות עד". על פי ההסבר הראשון שהצענו נראה שרק במקרה שבו בעל הדין זימן את העד הוא נחשב כמי שסמך עליו, ובמקרה זה העד יהיה חייב קרבן אם כפר בעדותו. אולם לפי ההסבר השני נראה שגם אם בעל הדין לא הזמין בפירוש את העד לצפות באירוע ולהיות עד – די בכך שהעד התכוון להעיד, וממילא הוא ודאי בקי בפרטי האירוע ואינו יכול להתחמק מלהעיד.