כריתות דף יט – חטא ואינו יודע במה חטא

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו עוסקת בדינים שונים הנוגעים לאדם היודע שעבר עבירה, אך אינו יודע איזו עבירה עבר, כגון אדם שאינו יודע אם אכל חלב או נותר וכדו'. נדון בקצרה בדינו של אדם זה בנוגע לחיוב חטאת, מיתה, כרת ואשם תלוי.
חטאת, מיתה וכרת
לדעת רבי אליעזר אדם שאינו יודע איזו עבירה עבר חייב חטאת, ולדעת רבי יהושע הוא פטור.
לכאורה דעת רבי אליעזר מסתברת יותר, וכך אכן מציגה זאת הגמרא – ידוע לנו שאדם זה חטא, ואין זה משנה באיזה חטא בדיוק מדובר – בכל מקרה מדובר על חטא המחייב חטאת. לעומת זאת, רבי יהושע נאלץ להביא ילפותא מיוחדת מן הפסוקים – "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" – צריך שידע איזו עבירה עבר.
במכילתא בפרשת ויקהל מובא מקור שונה:
"כל העושה בו מלאכה יומת. בו ולא בו ובחברו, והרי שחל יום הכפורים להיות ערב שבת, ועשה מלאכה בין השמשות, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר כל העושה בו מלאכה יומת, בו ולא בו ובחברו".
ישנו הבדל מסוים בין שתי הילפותות – הפסוק המובא בסוגייתנו מתייחס לחיוב חטאת, ואילו הפסוק המובא במכילתא מתייחס לחיוב מיתת בית דין.
לכאורה נראה שגם יסוד שני הדינים שונה: הפטור ממיתת בית דין נובע מכך שבית הדין חייב לדעת היטב איזו עבירה עבר החוטא, ובלי ידיעה ברורה זו לא ניתן להורגו. לעומת זאת, הפטור מחיוב חטאת אינו נובע מכך שלא ניתן להעניש את החוטא, אלא מכך שהחוטא אינו יכול לזכות בכפרה כל עוד הוא אינו יודע מהו חטאו, וממילא אינו יכול להתוודות עליו ולשוב בתשובה כראוי.
בכל מקרה, מהעדר ילפותא המתייחסת לכרת נראה שאם העבירה נעשתה במזיד – החוטא אינו נפטר מחיוב כרת, אף שלא ידע על מה הוא עובר, משום שכלפי שמיים גלוי וידוע מהו החטא שאותו אדם עבר, ואין סיבה לפוטרו.
[יש לציין שההבחנה שהצענו בין מיתת בית דין – שהיא עונש, ובין הקרבן – שהוא כפרה, אינה חד משמעית. ישנו קשר הדוק בין עונש וכפרה: דוגמא אחת לקשר זה היא הדין הקובע שחייבי מיתות בית דין צריכים להתוודות לפני מותם, ולומר "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי". דוגמא נוספת ניתן למצוא בדברי החתם סופר (שבת סח ע"ב), הסובר שלדעת מונבז תפקידו של קרבן חטאת הוא לגרום לחוטא נזק כספי, כעונש על רשלנותו בשמירת המצוות.]
אשם תלוי
המשנה מביאה את דעת רבי יהודה, הסובר שלדעת רבי יהושע, הפוטר אדם זה מחטאת, הוא פטור גם מאשם תלוי. הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה את הדברים:
"א"ר יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי, שנאמר 'כי תחטא ולא ידע' – פרט לזה שידע שחטא.
אמר לו ר"ש: זהו שמביא אשם תלוי, שנאמר 'ועשה ולא ידע', וזה לא ידע במה עשה.
אבל ספק אכל חלב ספק לא אכל – צא ושאל עליו אם מביא אשם תלוי אם לאו".
נראה שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו לגבי יסוד חיובו של אשם תלוי:
לדעת רבי יהודה אשם תלוי נועד דוקא למקרים שבהם אדם אינו יודע אם חטא או לא, וניתן להסביר זאת כפי שהסביר הרמב"ן:
"והנראה בעיני, כי שם אשם מורה על דבר גדול... וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו".
לדעת הרמב"ן אשם תלוי הוא קרבן חמור יותר מחטאת רגילה, משום שהחוטא אינו מתחרט על חטאו כראוי, משום שהוא מנחם את עצמו בכך שיתכן שכלל לא חטא.
לעומת זאת, לדעת רבי שמעון, הסובר שאשם תלוי שייך יותר במקרה שבו האדם חטא בוודאות, אלא שאינו יודע במה חטא, נראה שמטרתו של האשם היא להגן על האדם מן הייסורים שאמורים לבוא עליו במקרה שחטא. בדרך כלל ניתן להקריב חטאת, אולם כשהאדם אינו יודע במה חטא – הוא אינו יכול להתוודות ולהתכפר בחטאת, ונאלץ להסתפק באשם תלוי.