כריתות דף י – מטרתו של קרבן יולדת

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו דנה במקרים שבהם אשה יולדת מספר ולדות (או נפלים) בזה אחר זה, וכך נוצר מצב שבו עליה להתחיל לספור את ימי הטומאה והטהרה על הלידה השניה לפני שסיימה לספור את ימי הטהרה על הלידה הראשונה, וימי הטהרה של הלידה הראשונה מסתיימים במהלך ימי הטומאה או הטהרה של הלידה השניה.
הרמב"ם (מחוסרי כפרה א, ה) פסק שבמקרה שבו היולדת הביאה את קרבנה על הלידה הראשונה בתוך ימי הספירה של הלידה השניה – לא יצאה ידי חובת הבאת הקרבן:
"ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאת, אפילו הביאה על ולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת".
הראב"ד תמה על פסק זה:
"זה תימה גדול, אם שלחה קרבנותיה תוך מלאת למה לא יצאה, ומאי שנא מחטאת חלב ודם שהטמא משלח אותה ומקריבין לה?"
לכאורה צודק הראב"ד בקושייתו – מדוע הטומאה מונעת מהיולדת להביא את הקרבן שבו היא חייבת? הרי מצינו במקומות אחרים שאדם טמא יכול לשלוח את קרבנותיו, שיוקרבו ללא נוכחותו!
הגרי"ז על סוגייתנו מסביר את דברי הרמב"ם לאור הלכה המוכרת לנו בעיקר בהקשר אחר – טובל ושרץ בידו. דין זה מוזכר בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ג):
"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ".
מדברי הרמב"ם עולה חידוש משמעותי בהלכות טומאה וטהרה – לא רק שאדם הטובל תוך שהוא אוחז בשרץ חוזר ונטמא, אלא שטבילתו כלל לא עלתה לו, וטומאתו הראשונה נותרת בעינה, כפי שאדם שהתודה ולא החליט לעזוב את חטאו – וידויו אינו שוה כלום.
אמנם, ניתן להסביר שהרמב"ם לא התכוון לחידוש זה, אלא רק התכוון לומר שווידוי בלא עזיבת החטא אינו מועיל, ובאמת טובל ושרץ בידו עלתה לו טבילה, אלא שהוא חוזר ונטמא מהשרץ האחוז בידו. יש להוסיף כי לא מצאתי מקור הלכתי משמעותי הקובע מפורשות שהטובל ושרץ בידו לא עלתה לו טבילה (הגרי"ז הוכיח את הדברים מהירושלמי שבועות ב, א, אך הדברים שם עמומים ויתכן שכוונתם אחרת).
הגרי"ז מסביר שטעמו של דין זה הוא שמכיון שכל מטרתה של הטבילה היא לטהר את האדם, הרי שאם מטרה זו אינה מושגת – הטבילה חסרת ערך לחלוטין, ואף אינה מטהרת את האדם מטומאתו הישנה (אמנם, אם הטומאה החדשה קלה מן הטומאה הישנה – נמצא שהטבילה כן מועילה במידה מסוימת, ואכן הטומאה הישנה תפקע, ובמקומה תגיע הטומאה החדשה).
על פי חידוש זה הסביר הגרי"ז גם את דברי הרמב"ם בנוגע לקרבן יולדת: מטרתו של קרבן יולדת היא להתיר את היולדת באכילת קדשים, ואם מטרה זו אינה מושגת – מכיון שהיולדת אינה יכולה לאכול בקדשים עד שתסיים את ספירת הימים של הלידה השניה – הקרבן לא עלה לה כלל.
בעקבות הסבר זה נוכל לומר שהרמב"ם והראב"ד נחלקו מהו עיקרו של קרבן יולדת, ונבאר את הדברים בעזרת הקדמה קצרה:
במשנה (לעיל ח ע"א) ראינו שאשה שילדה מספר פעמים מביאה קרבן אחד, המתיר לה לאכול קדשים, ואחר כך עליה להביא גם את הקרבנות האחרים. נראה שבקרבן יולדת ישנם שני מרכיבים – היתר אכילת קדשים וכפרה (את הצורך בכפרה ניתן להסביר כפי שאומר ר' שמעון בנדה לא ע"ב, עיין שם). לצורך היתר אכילת קדשים מספיק קרבן אחד, והגמרא שם מדמה זאת לטבילה – גם אדם שנטמא מספר פעמים יכול להיטהר מטומאתו בטבילה אחת. הצורך בכפרה מחייב גם את הבאת שאר הקרבנות מאוחר יותר, אך אינו מונע מהאשה לאכול בקדשים עד הבאת כל הקרבנות.
נראה שהרמב"ם סובר שמטרתו העיקרית של הקרבן היא להתיר את היולדת באכילת קדשים, ואילו הראב"ד – המדמה את קרבן יולדת לקרבן חטאת רגיל – סובר שקרבן היולדת נועד בעיקר לכפרה.