כשרות ביצים ומאכלים שנאסרו משום סכנה

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 30

כשרות ביצים ומאכלים שנאסרו משום סכנה

א. דם בביצים

בגמרא בחולין סד: נאמרו שתי דעות ביחס לדם בביצים:

נמצא עליה קורט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה: והוא שנמצא על קשר שלה. תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה - אפי' ביצה אסורה, מאי טעמא - דשדא תכלא בכולה.

הראשונים נחלקו כיצד לבאר את דברי האמוראים:

רש"י (לפי הבנת תוספות, שם, ד"ה "והוא") סבור שכל דם שנמצא בביצה אסור מדרבנן; ההיתר בכריתות כא. מתייחס רק לאיסור דאורייתא, ועדיין יש איסור דרבנן. הדם מעיד על יצירת העובר, ולכן הוא אסור; וכאשר הדם התפשט מחוץ לקשר (מן חוט לבן שקיים בביצה) הלבן סימן שכל הביצה החלה להתפתח לעובר, ולכן כולה אסורה. הרי"ף (כב. אלפס; וכן נראה גם משיטת הרמב"ם, מאכלות אסורות, ג', ט) סבור שיש מחלוקת בין האמוראים. מוסכם על כולם שדם שנמצא אסור באכילה ויש לזורקו, והמחלוקת היא מתי יש לאסור את כל הביצה. לדעת ר' ירמיה דם הקשר לא מעיד על תהליך היווצרות עובר בכל הביצה, ולכן אם הדם נמצא בו שאר ביצה מותרת, ואם הדם נמצא במקום אחר יש לאסור את כולה; ור' דוסתאי סובר שאם הדם נמצא בחלבון שאר ביצה מותר, ואם הוא נמצא בחלמון כל הביצה אסורה. הרי"ף והרמב"ם פסקו כדעת ר' דוסתאי. המרדכי (חולין, פרק אלו טרפות, תרמ"א) מתיר אם הדם נמצא בקשר או במקום יותר מתקדם של ריקום העובר, כיוון שהוא נחשב כ"עפרא בעלמא", אך אם יש כבר ריקום של אפרוח הוא אוסר. תוספות (שם, ד"ה "והוא"), בפירושו השלישי, סבור כי כל דם שלא נמצא על הקשר מותר באכילה, ודם זה התירה הגמרא בחולין. אם הדם נמצא על הקשר, בין של החלבון ובין של החלמון, הוא נאסר באכילה מדאורייתא מדין דם, אך שאר הביצה מותרת. התוספות סבורים כר' ירמיה, כי דעתו נתמכת מן הירושלמי תרומות (י', ו). הרשב"א (שם, ד"ה "ומיהו לעניין פסק הלכה") פוסק כשיטה המחמירה ביותר, שהיא שילוב של רש"י והרי"ף, ואוסר את כל הביצה כאשר הדם חרג מן הקשר. אולם, הרשב"א סובר שכל הדיון מתייחס רק לביצים מופרות, ובביצים שאינן מופרות (הנקראות "ביצים מוזרות") הדם לא נחשב לדם כיוון שלא מתפתח בהן אפרוח, והוא לא נאסר כלל.

השו"ע (ס"ו, ז) פסק להחמיר ולזרוק את הדם גם בביצים המוזרות, והגר"א (יב) באר שמדובר באיסור דרבנן. כיוון שדם בביצים לא מופרות אינו שכיח היה מקום לומר שאין צורך לבדוק זאת, אך הרמ"א (שם) מציין שלמרות זאת המנהג הוא לבדוק את הביצים.

ב. מאכלים שחז"ל אסרו משום סכנה

סכנה חמורה מאיסור

הגמרא בחולין ט: מסיקה שמחמירים בסכנה יותר מאשר באיסור, וניתן להסביר זאת בכמה דרכים:

א. חז"ל בכמה מקומות (למשל ברכות לב:) הבינו שהפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים, ד', טו) עוסק בחובת ההשמרות מסכנות; וכיוון שהפסוק מצווה להזהר "מאוד", יש להחמיר במיוחד כאשר מדובר על סכנות. אולם, לפי הסבר זה לא ברור מדוע אין חומרה מיוחדת גם באיסור קציצת צרעת, כיוון שגם לגביה נאמר שיש להזהר "מאוד" - "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות" (דברים, כ"ד, ח).

ב. באיסור אין חובת הישמרות עצמאית, אלא שאנו עושים מאמץ להיזהר ממנו; אך לגבי סכנה ישנה חובת זהירות עצמאית ("ונשמרתם מאוד לנפשותיכם").

ג. החילוק בין סכנה לאיסור אינו נובע משיקולים הלכתיים, אלא מסברה פשוטה: חיי אדם חשובים, ולכן לא לוקחים סיכונים בכל הנוגע אליהם. למשל, בפיקוח נפש לא הולכים אחר הרוב (עיינו תוספות, יומא, פה., ד"ה ולפקח"). אולם, לפי הסבר זה יש להפעיל לגבי סכנות את כל הכללים של פיקוח נפש, ולאסור, למשל, לחצות כבישים או לנסוע ברכב. לכן, יש לחלק בין התחומים, ולומר שבעניין ההישמרות מסכנה יש להקל יותר מאשר גדרי פיקוח נפש.

ד. באיסורים קיימות רק הבעיות של כללי התורה, אך בסכנות יש חשש של פגיעה מציאותית באדם. אם, למשל, אדם סמך על רוב והתברר שהוא אכל טריפה, ניתן לומר שהוא לא עבר על איסור כיוון שהוא ציית לכללי התורה והלך על פי הרוב;[1] אך אם אדם יסתכן ויפגע, בסופו של דבר הוא יישאר פגוע (עיינו בשב שמעתתא, א', ד).[2]

 

 

חשש גילוי במשקים

הגמרא בחולין מט: אומרת שיש איסור בשתיית משקים שנשארו מגולים במשך הלילה, והאיסור נובע מסכנה שנחש הטיל בהם ארס. המשקים שנכללים בכך הם מים, יין, חלב דבש וציר. כך פסק גם הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש, י"א, ו - ז). הגמרא בע"ז ל: אומרת שאיסור זה קיים גם במיני פירות וירקות שיש בהם לחות והם נותרו מגולים - גם הם אסורים באכילה, מחשש שמא נחש הטיל בהם את ארסו, וכך פסק גם הרמב"ם (שם, יד).

התוספות בע"ז (לה. ד"ה "חדא קתני") והרשב"א בתורת הבית (בית ג', שער ה, צ:) מציינים כי כיום אין לחשוש לכך, כיוון שנחשים אינם מצויים. לשיטתם, לא מדובר בגזירה עצמאית שאסרה את הפירות או המשקים, אלא בחשש סכנה בלבד, ואם אין סכנה - אין איסור. השו"ע (קט"ז, א) פסק כשיטה זו, אך הפתחי תשובה (שם, א) כתב בשם השל"ה (עט:) שיש להיזהר בכך גם כיום, וכמו כן הוא ציין שגם הגר"א היה נזהר בכך.

אכילת בשר ודגים יחד

הגמרא בפסחים עו: כותבת שאסור לאכול דג שנצלה עם בשר משום חשש צרעת. הרמב"ם לא פסק זאת להלכה, אך השו"ע (קט"ז, ב) כן. פסק זאת. הרמ"א הוסיף בשם האיסור והיתר הארוך (ל"ט) שלכתחילה יש לאסור לצלות דג ובשר באותו תנור גם אם הם לא נצלים יחד, אך בדיעבד אין לאסור; ובש"ך (א) מובאות בנוגע לכך שתי דעות מנוגדות - לדעה אחת גם לכתחילה אין לאסור, ולדעה שנייה יש לאסור אף בדיעבד, מפני שמדובר בספק סכנה החמור מספק איסור.

הפתחי תשובה (קט"ז, ג) דן בשאלה האם יש היתר בשישים בתערובת של בשר ודגים; הוא מסיק שכן, שהרי הרמב"ם השמיט דין זה, ומכיוון שהרמב"ם היה בקי ברפואה יש להניח כי כיום לא קיימת בכך סכנה.

השו"ע (שם, ג) כותב שיש להדיח את הידיים והפה בין אכילת דג לבין אכילת בשר, אך הרמ"א מביא דעות מקלות המסתפקות באכילה או שתייה ביניהם, אשר ישמשו כקינוח.

הבית יוסף (פ"ז, ד"ה "דגים") כתב שאין לאכול גם דגים בחלב מפני הסכנה, והדרכי משה (שם, ד) חלק על כך והתיר; והט"ז (פ"ז, ג) כתב שכנראה מקור הבית יוסף הוא גרסה מוטעית בגמרא. בשו"ת יחווה דעת (ו', מח) דן בכך ומביא בשם הבן איש חי (בהעלותך, ט"ו) שנהגו להחמיר בגבינה ולהקל בחמאה.

מאכלים קלופים שנשארו מגולים

הגמרא בנידה יז. מביאה את דבריו של רשב"י שאסור לאכול שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, כיון ששורה עליהם רוח רעה. הרמב"ם והשו"ע לא הביאו דין זה להלכה, והים של שלמה (פ"ח, יב) כתב שכנראה רוח רעה לא נמצאת כיום.

הזבחי צדק (קט"ז, סא) כתב שאם מדובר בתערובת אין רוח הרעה. הבית שלמה (קפ"ט) כתב שהאיסור קיים רק כאשר מדובר במאכלים חיים, ולא במבושלים. החלקת יעקב (ס' קיא) כתב כי האיסור לא קיים בביצה אלא בשום ובצל, כי רש"י (שם, ד"ה "שעבר") השמיט אותה, ולדבריו האיסור בביצה הוא אחר: לאכול חלמון בלא חלבון. היביע אומר (ב', יו"ד, ז) הקל באבקת ביצים מן הסיבות הנ"ל, וגם משום שהביצים התייבשו לגמרי והן כעפר. בשו"ת ציץ אליעזר (כ"ב, מא) כתב שיש מקום להקל אם האוכל מונח במקרר, למרות שנראה מן הגמרא שגם אם האוכל חתום הוא אסור.

אוכלים ומשקים שהונחו תחת המיטה

הגמרא בפסחים קיב. כותבת שאוכלים ומשקים שהונחו תחת המיטה אסורים באכילה ובשתייה משום שרוח רעה שורה עליהן: שינה נחשבת לאחד משישים של מוות, ולכן הדבר נחשב כאילו הם נמצאים באוהל המת, בו מצויים טומאה ורוח רעה.

הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש, י"ב, ה) פסק זאת להלכה, אך הוא ביאר שמדובר בחשש שמא דבר מזיק יפול לתוך האוכל או המשקה. הנפקא מינה בין ההסברים היא אוכל או משקה מכוסים - לטעם הרמב"ם נתיר, ולטעם של הרוח הרעה יש לאסור. השו"ע (קט"ז, ה) פסק שאסור לעשות זאת מפני רוח רעה, והש"ך (ד) העיר שגם אם הם מכוסים אסור. השבות יעקב (ב', קה) כתב להקל בדיעבד, והיביע אומר (א', יו"ד, ט) כתב להקל בהפסד מרובה ובמקרה שמדובר באוכל חי שניתן לשוטפו.

היביע אומר (ד', או"ח, ה) דן ביחס להכנסת אוכל ומשקה לבית הכסא - האם גם שם יש רוח רעה ויש לאסור, והוא מקל אם הם מכוסים או בדיעבד.